• הסכם הגז המצרי־ישראלי עמד במרכז הדיונים של המערכת המדינית השבוע • השאלה היתה האם ביטול העיסקה עם מצרים נובע ממניעים מדיניים או שמדובר בסכסוך כספי בלבד • בשתי המדינות ניסו לצנן את הויכוח ולטעון שמדובר בסכסוך עיסקי, אך אם במישור המדיני היה הכל שפיר, ניתן היה לפתור גם את העניין העיסקי • עיסקת הגז לא היתה היחידה השבוע. היו עוד שתי עיסקאות שהסעירו את המערכת המדינית־ביטחונית־פוליטית • הראשונה עסקה במידע (המפוקפק) שהעבירו אסירים על מיקום הימצאה של גופת החייל הנעדר מג'די חלבי ועל התערבותו של נתניהו בנושא • השנייה היתה בעיסקה להכשרת שלושה ישובים בגדה על רקע הדרישה לפנות את שכונת האולפנה בבית אל • ויש גם עיסקה שלא תתממש – עיסקת שריון ברק ברשימת הליכוד • שרי הליכוד טוענים שברק מגלה עמדות שמאל מדיניות קיצוניות, לאחר שהבין כי תמו הסיכויים שישוריין ברשימת הליכוד לכנסת הבאה •

זה קרה השבוע בצהרי יום שני. התנועה ההומה בשדרות בן צבי נעצרה במפתיע. מאבטחיו של ראה"מ, מהיחידה לאבטחת אישים של השב"כ, חסמו אותה. הנהגים לא הבינו את פשר החסימה, אך כעבור זמן קצר קיבלו את התשובה.

רכבו של נתניהו נעצר, והוא ירד ממנו עם אחד ממאבטחיו, הישר לעבר איש עם כובע שמכר דגלים באמצע הצומת.

לאחר הארוע העבירה לשכת ראה"מ דיווח לעיתונאים בזו הלשון: "ראה"מ בנימין נתניהו היה בדרכו למשרד, כשהבחין במוכר דגלים באחד הצמתים בירושלים. נתניהו ביקש מנהגו לעצור את הרכב, ירד מהרכב ורכש מאותו מוכר דגל בחמישה שקלים וגם השאיר לו טיפ".

על פי ההודעה, נתניהו גם החליף כמה מילים עם המוכר, ואמר לו: "יש לי רק בקשה קטנה ממך – שמור על עצמך, תעמוד על המדרכה, ואל תרד לכביש".

בקשה זו של נתניהו לא הגיעה סתם כך. בשבוע שעבר יצאה "הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים" בקמפיין נגד מכירת דגלים בכבישים, בנימוק שהדבר מסכן את חיי המוכרים והנהגים כאחד. לפיכך קראו ברשות הלאומית למיגור התופעה.

נתניהו נענה איפוא לקמפיין, ורכש אמנם דגלון קטן, אך לא היסס לנזוף במוכר, ואף נקט בלשון עממית. "הרכבים כאן שמים גז. אתה עלול להיפגע". באותה עת היה מן הסתם ראשו של נתניהו, טרוד בגז אחר לגמרי. הגז המצרי.

סמל לשלטון המושחת 

ביטול עיסקת הגז בין מצרים לישראל, תפס השבוע מקום מרכזי במערכת המדינית. זאת למרות שנתניהו ועימו גורמים מדיניים נוספים, ניסו לשכנע כי סיבת הביטול היא ממניעים עסקיים ולא מדיניים. אולם מעבר לסכסוך העיסקי, ברור שאם הנושא המדיני היה תקין עם מצרים – הגדולה שבמדינות ערב, אפשר היה לפתור גם את הסכסוך העיסקי מבלי להעלותו למגרש התקשורתי.

בפועל נחשב כל נושא מכירת הגז המצרי לישראל לבעייתי, עוד לפני המהפכה בקהיר ועוד טרם הדחתו של הנשיא מובארק. המכירה הזו גרמה לביקורת רבה על מובארק, בעיקר בגלל הטענה שהמחיר אותו השיגה החברה הישראלית נמוך במיוחד, באופן הפוגע ומכרסם בהכנסות של מצרים.

טענה אחרת נגד מובארק היתה, שמקור ההסכם כולו נתון בשוחד, ששילם השותף המצרי, חוסיין סאלם למשפחת מובארק, וכך קיבל את הזכיון. על פי טענה זו, נהנתה משפחת מובארק מהכנסות צדדיות גדולות מהעסקה, ואת הכסף העבירה לחשבונות בנקים זרים. מכאן העושר המופלג של בני המשפחה. עקב כך הוגש כתב אישום נגד סאלם, אולם הוא הצליח לברוח ממצרים מיד לאחר המהפכה. כל הבקשות להסגירו טרם נענו.

התביעה במשפט המתנהל נגד מובארק ובניו טוענת, כי בני המשפחה גרמו למצרים הפסדי ענק בעסקת הגז עם מדינת ישראל. על פי כתב האישום, כתוצאה מההסכם הפסידה מצרים למעלה מ־714 מיליון דולר.

הסכם הגז עם מדינת ישראל הוצג איפוא במצרים כסמל השחיתות של שלטון מובארק, ולכן ציבור המפגינים הגדול בככר תחריר, הניף בזמנו שלטים נגד ההסכם הזה. אפילו התושב הפשוט ברחוב יודע לדקלם בעל־פה את הטענה כי מובארק ושלטונו המושחת, נטלו כספים מעיסקת הגז עם ישראל.

הבדואים מפוצצים את הצינורות

גם הבדואים בסיני, יצאו פעמים רבות נגד הסכם הגז בין ישראל למצרים, בטענה שהצינורות הוקמו על אדמותיהם, ועד כה לא קיבלו את הפיצויים שהובטחו להם. זו גם אחת הסיבות שהבדואים שותפים באופן פעיל בפיצוצים החוזרים ונשנים של הצינורות הללו.

העיתונות המצרית שאוהבת לדווח על קונספירציות, וכל עכבר נראה בעיניה כהר, כותבת מעת לעת (וגם השבוע), כי מי שגורם לפיצוצים בצינורות, הוא המוסד הישראלי. זאת משום שכל פיצוץ מכניס כסף רב לישראל, בטענה שמצרים לא מצליחה להגן על הצינורות, ולכן יש לפצותה על עיכוב באספקת הגז...

ולמרות כל זה, השקיעו חברות הגז וכן כוחות הביטחון המצריים מאמץ רב שגובה בכוח אדם גדול לאבטח את הצינורות. הסיבה: אספקת הגז התקינה לישראל (וגם לירדן), דרך סיני, סימלו את יכולת המשטר המצרי לשלוט בחצי האי. אלא שהמאמץ הזה אינו נושא פרי. הצינור פוצץ שוב ושוב, ולאחר 14 פיצוצים הרימו המצרים ידיים. עד כאן.

לפיכך גם אם הסכסוך (הכספי – או המדיני) יפתר, הרי שאין יכולת בידי השלטון המצרי להמשיך ולאבטח את האספקה הסדירה של הגז דרך הצינורות בסיני. הבעיה היא שהמועמדים לנשיאות המצרית, מצדדים גם הם בביטול ההסכם, כדי לרכוש את אהדת העם, וכך מזניחים בעצם את השליטה המצרית בחצי האי. הכל כשר בעיניהם כדי לפגוע בישראל, גם אם מדובר בהפקרת אינטרס שלטוני לשמור על השליטה בסיני.

אין הפרת של הסכם השלום

מיד לאחר ההודעה על ביטול הסכם הגז, היו שמיהרו לקשור זאת לתהליך השלום המתפורר עם מצרים. מצד אחד טענו גורמים בירושלים, כי מדובר בהשפעה נוספת של הדחת מובארק על היחסים. מנגד אמרו גורמים אחרים, שמדובר בסכסוך כלכלי בלבד.

"אין כאן חדשות מרעישות מאחר ובישראל זיהו כבר תקופה ארוכה רצון מצרי להגיע לביטול ההסכם, בין היתר כתוצאה מלחצים פנימיים של הרחוב המצרי", אמרו גורמים בירושלים. לדבריהם, במצרים לא אהבו את ההסכם הזה, שמזוהה עם מובארק ושכאמור נדבקו אליו סיפורים כי הושג באופן לא חוקי ומושחת.

מנגד התעקשו גורמים מדיניים ובעיקר ראש הממשלה לטעון, כי מבירור שנעשה מול המצרים, עולה, כי מדובר בסכסוך על רקע מסחרי ולא מעבר לכך. "מדובר בחלק מסכסוך מסחרי בין חברה פרטית לחברות ממשלתיות מצריות, סכסוך שמצוי בהליכים משפטיים בחו"ל, שטרם הוכרע. אין מדובר כלל בסכסוך הקשור בדרך כלשהי ליחסים המדיניים בין ישראל למצרים", אמרו.

ואכן בהודעת ממשלת מצרים על ביטול אספקת הגז לישראל, אין הפרה של הסכם השלום בין שתי המדינות, הסכם שנחתם ב־79 על מדשאות הבית הלבן. המצרים התחייבו אז להמשיך לספק לישראל כמויות מסוימות של נפט מהבארות שישראל פינתה מאבו רודס, עם החזרת סיני. אולם ישראל לא ניצלה מעולם את הסעיף הזה, לא ביקשה מהמצרים נפט, ומצאה את מבוקשה ממקורות אחרים.

להסכם הזה בעניין הנפט, אין שום קשר לחוזה המסחרי לאספקת הגז הטבעי שנחתם ב־2005. ברור היה כי המצרים לא יוכלו לעמוד בו לאורך זמן עקב הפיצוצים התכופים של הצינורות.

"לשבור ידיים ורגליים"

ההסלמה מול מצרים לא התבטאה רק בנושאי הגז, אלא בנושאים נוספים. מי שעורר (ולא בפעם הראשונה) את המתיחות מול מצרים, הוא שר החוץ ליברמן, האיש האמון על היחסים הדיפלומטיים של מדינת ישראל עם מדינות העולם.

בכותרת גדולה שניפק באחד העיתונים, אמר ליברמן, כי "מצרים מדאיגה את הממשל בישראל יותר מאיראן, ולכן יש לתגבר את הגבול הדרומי". בדיווח נאמר עוד, כי ליברמן אף שלח מסמך הרתעה לראש הממשלה, בו הוא ממליץ להקים מחדש את הגיס הדרומי, שפורק לאחר הסכם השלום עם מצרים ולתגבר את הכוחות באזור.

הדברים עוררו סערה במצרים, עד ששר החוץ המצרי, מוחמד עמרו, הורה לשגריר ארצו בישראל לדרוש הבהרות מהממשלה בענין הצהרותיו של שר החוץ ליברמן.

אין זו הפעם הראשונה בה ליברמן מתבטא באופן מעורר מחלוקת מול קהיר. בעבר כבר התבטא בחריפות רבה נגד מובארק, על סירובו להגיע ארצה. בתגובה הפכו אותו השלטונות המצרים לאורח שאינו רצוי במדינתם.

דבריו של ליברמן השבוע העלו שוב כעס במצרים. הגנרל טנטאויי – ראש המועצה הצבאית העליונה, השולט במצרים עד הבחירות לנשיאות, התייחס ישירות לדברים, ואיים "לשבור ידיים ורגלים למי שיתקרב לגבול". בדבריו הדגיש כי הצבא המצרי לא תוקף אף אחד מהמדינות השכנות, אך הכוחות המצריים צריכים להיות מוכנים בכוננות מתמדת.

טנאטווי הוסיף כי אין לגרור את הצבא המצרי לעימות פוליטי, ובכך נזף בעקיפין בליברמן, שבעבר איים להפציץ את סכר אסואן. בלשכת שר החוץ לא התייחסו לדברים (עד המתיחות הבאה).

שבוע של עיסקאות

מלבד עיסקת הגז המבוטלת עד להודעה חדשה (ועד המחיר החדש), עסקה השבוע המערכת המדינית־פוליטית־ביטחונית, בעוד שתי עיסקאות. הראשונה (מפוקפקת) היתה בקבלת מידע מאסירים על מקום הימצאה של גופת החייל הנעדר מג'די חלבי. נתניהו התערב ישירות בעיסקה, נתן לה את אישורו ואף מינה את דוד מידן, לשליחו בנושא, כמי שהצליח בזמנו לסיים את עיסקת שליט.

עיסקה נוספת שעמדה במרכז הוויכוח השבוע, היתה הכשרת ישובים בגדה, על רקע הדרישה לפנות את בית האולפנה בבית א־ל. ראש הממשלה מינה ועדה כדי לדחות את פינוי גבעת האולפנה. לצורך כך החליטה השמינייה כי פרקליטות המדינה תפנה לבית המשפט על מנת לקבל דחייה של המועד האחרון לפינוי השכונה בבית א־ל. במהלך תקופה זו תוקם ועדה (נוספת) שתבחן את הסוגיה.

בכירים ביו"ש אומרים, כי גם שר הביטחון ברק, הנחשב כמי שמוביל את הדרישה לפינוי, מעוניין למצוא הסדר משפטי שישאיר את חמשת הבניינים הנתונים במחלוקת על כנם. לפיכך גורמים רשמיים בהתיישבות מנסים להימנע ממתקפה ישירה עליו. זאת בשונה משרי הליכוד שתוקפים את ברק בשצף קצף.

למרות זאת נראה, כי יהיה קשה לקבל את הסכמת בית המשפט למהלך של הממשלה ולניסיונותיה להכשיר את המבנים. ביו"ש חוששים כי הבג"צ ידחה כל ניסיון להכשיר את השכונה, כפי שדחה את הניסיון להגיע להסדר עם תושבי המאחז מגרון.

כך או אחרת, עוד קודם ההחלטה הזו, וכדי לרפות מעט את זעם המתישבים, החליטה ועדת שרים – שהוקמה רק יום קודם, להסדיר את מעמדן המשפטי של שלוש התנחלויות, סנסנה, רחלים וברוכין.

הביקורת האמיתית: נגד נתניהו

שרי הליכוד מכוונים את החיצים נגד ברק, אך הטענה האמיתית שלהם היא נגד ראש הממשלה הנותן לו גיבוי. טענתם נגד ברק היא, שברגע שהבין סופית כי לא ישוריין עבורו מקום בליכוד, הוא נוקט בקו מדיני שמאלי ופועל נגד מדיניות הממשלה.

נתניהו נדרש לנושא בראיונות שקיים השבוע עם כלי התקשורת השונים. ראש הממשלה חזר שוב והעניק גיבוי מלא לשר הביטחון שלו. "אהוד ברק הוא שר ביטחון שמבצע נאמנה את מדיניות הממשלה. אין מדיניות פרטית, ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה בנושאי ביטחון חשובים מאוד למדינת ישראל, כולל ביהודה ושומרון וכולל בעולם. מקובל עלי מה שהוא עושה".

נתניהו אינו חושש איפוא להתבטא בפומבי בעד ברק. בראיונות עימו אמר, כי הוא לא חושש גם מבחירות, אבל גם לא שש אליהם. "אם יכפה עלינו ללכת לבחירות נעשה זאת, ואני מאמין שנצליח בהן. עם זאת, כרגע הקואליציה יציבה, ואני לא מאמין שעד תחילת אוגוסט אנחנו נימצא בבחירות".

נתניהו ניזון מסקרים המחמיאים לו, אבל היה גם אחד שהחמיא לו פחות. מדובר בסקר שבוצע על ידי חברת "פרויקט המדגם" בפיקוח פרופסור קמיל פוקס עבור חדשות עשר. הסקר מגלה ירידה בתמיכה הציבורית בנתניהו לעומת הסקר הקודם. %41 תומכים בנתניהו לעומת 48 אחוז בסקר הקודם שנערך בחודש שעבר.

אגב, אותו סקר מגלה נתון מעניין נוסף, הקשור לעמדת הציבור על הדחת סגן אלוף שלום אייזנר, שהיכה מפגין שמאל וצולם. %48 אמרו שלא היה צורך להדיחו מתפקידו, לעומת 44 אחוז שמסכימים עם ההדחה.