זוהי איננה תגלית מרעישה שחלק בלתי מבוטל בקרב העדה החרדית איננו בדיוק חרד לשלום המדינה ואיננו בדיוק חדור רגשות אזרחות עזים.
יבואו הנאורים ויאמרו כי מדובר בקומץ קיצונים הזויים, טרופים, חולים ומרושעים ויתחמו את מספרם בעשרים, בשלושים, בארבעים או בחמישים. אולי מאתיים. זה באמת לא עקרוני.
מה שכן עקרוני הוא שאותם חרדים תושבי ישראל, בזים למוסדותיה ומתנגדים לקיומה בגלוי מחד, אך מאידך ניזונים מכף ידה, חיים על חשבונה ומקיימים את עצמם ואת עריהם מכספה. דבר כזה לא יקום ולא יהא, לעניות דעתי, באף מדינה בעולם למעט ישראל וזוהי תעודת עניות קשה המוענקת לנו ולמוסדות המדינה.
וכעת אפנה להציג את הסוגיה. (מראש אסייג כי אין המדובר בנטורי קרתא - שאגב גם הם מקבלים תקציבים שונים במישרין או בעקיפין ממשרדי הממשלה, נהנים מתחבורה ציבורית מסובסדת על ידי הממשלה ומקבלים שירותים עירוניים ללא כל התנגדות מצידם. מדובר כאן במשהו הרבה יותר גדול ובוטה).
מדובר ברשות מקומית ידועה בישראל, שבשמה לא אנקוב כאן מסיבות מקצועיות, המקבלת שירותים שונים מהחברה שאני עומד ברשותה, בתחום מערכות מידע שבשימוש הרשות. זוהי רשות מקומית המאוכלסת בידי אוכלוסיה חרדית שהולכת וגדלה בקצב מהיר ביותר.
נציג החברה הגיע ביום רביעי האחרון, יום הזכרון לחללי צה"ל, לבקר במשרדי הרשות לשם העברת הדרכה ואז הגיעה השעה 11 ונשמעה צפירת יום הזכרון. הנציג, שאגב רגיש מאוד לנושא הזה, נעמד מיד דום למשמע הצפירה - אך ראו זה פלא - הוא היה ה-"טמבל" היחיד שנעמד בכל הבניין כולו וכל יתר עובדי המשרדים המשיכו לעבוד, לצחוק ולחייך באדישות ואף השתאו למראה ה-"טמבל" העומד לו באמצע החדר.
אם לא היה די בזה לזעזע אותו, הרי שבסיום עבודתו לאותו יום, ביקש הנציג לקבוע מועד נוסף בשבוע הבא להמשך הפעילות. "מדוע בשבוע הבא? תבוא מחר - אנחנו עובדים כרגיל!" נענה הנציג, כאשר "מחר" הוא יום חמישי, יום העצמאות, היום בו חוגגת מדינת ישראל את קיומה - יום מנוחה ממלכתי החל על כל המוסדות והעסקים במדינת ישראל.
אבוי לנו!
רשות מקומית - רשות המתקיימת במדינת ישראל, רשות המקבלת את משכורתה ותקציבה ממדינת ישראל, רשות המקבלת שירותי בטחון, משטרה, מים, חשמל, בריאות ומה לא ממדינת ישראל - משתינה מהמקפצה על מדינת ישראל ובעצם בזה לקיומה, ועוד ביום שבו מדינת ישראל חוגגת את קיומה ור - י - ב - ו - נ - ו - ת - ה. (נראה כי מדינת ישראל יודעת היטב להשליט את ריבונותה על הפלשתינים אך איננה ששה להשליט את ריבונותה על תושביה שלה).
כבדרך אגב, שם לב אותו נציג להעדרותם של סמלי ודגלי מדינת ישראל ממשרדי הרשות - מה שגם מהווה צעד חריג ומתריס כנגד מוסדות המדינה (מה לעשות, בכל יתר העולם מקובל לכבד את המדינה וסמליה במשרדי הרשויות שלה).
אתם יודעים מה? זה בסדר. שלא יעמדו. הם לא עושים טובה לאף אחד. שאפילו יצחקו וירימו כוסית ויתחפשו לליצנים באותו יום. שיערכו מסיבת בריכה פרועה בלבוש צנוע וישמיעו שירים חסידיים בקולי קולות. זו זכותם האישית לקבל או שלא לקבל את הצפירה, לכבד או שלא לכבד אותה ולעשות כראות עיניהם.
אבל: 1. לא יקום ולא יהיה מצב שבו רשות מקומית השייכת למדינת ישראל, תתכחש לסמליה ולקיומה. 2. לא יקום ולא יהיה מצב שבו רשות מקומית תבוז ליום העצמאות הלאומי של מדינת ישראל ותקרא תיגר על עצם ריבונותה ועוד מתוך מוסדות המדינה עצמה! 3. לא יקום ולא יהיה מצב שבו עובדי המדינה המקבלים את משכורתם מהמדינה, בדרגים בכירים של הרשות, יבוזו ליום הזכרון לחללי צה"ל. עם כל הכבוד - ואין לי כבוד כלל אליהם אם תשאלו אותי - אותם אנשים אינם צריכים לעמוד בראש הרשות ולייצג את המדינה.
פשוט בושה.
זהו הרגע שבו מטח קללות של נתן זהבי מהולות בתיבולים של יורם שפטל, מהדהד בראשי ועצוב לי שמדינת ישראל מתירה לדברים כאלו להתקיים ובלבד שיהיה לשרים כיסא לחמם עליו את ישבנם, במסגרת הסכמים קואליציוניים עם אוכלי החינם. ברור לכם שלא מדובר רק ברשות הזו ואותה תופעה חוזרת על עצמה בקרב אוכלוסיות ורשויות אחרות מאותו סוג.
בסופו של דבר, גם אני אישית אינני פטריוט גדול וציוני אדוק, המצדיע בכל בוקר לדגל ועולה אחת לשבוע להר הרצל לומר תודה, אך בוודאי שאינני קם כנגד מוסדות המדינה שממנה אני מקבל את השירותים ואינני בז לאנשים שהקריבו את חייהם ואיבדו את עתידם, בכדי לתת לי את האפשרות לקום בבוקר ולשתות קפה בבטחה.
אוסיף ואומר גם שנמאס לי לשמוע את כל אלו שקוראים ל-"סובלנות", "הבנה", "הידברות" וכל הביטויים המתייפיפים כשמדברים על העדה החרדית שאיננה תורמת (אני מסייג את החרדים הנורמטביים, שעובדים, משרתים בצה"ל ומתפקדים כאזרחים מן השורה). העדה הזו בזה למדינה ורואה בה כלי שרת טיפש ובזוי. לא מדובר בהפגנת תסכול ולא מדובר במחאה, אלא בתפיסת עולם הרואה במוסדות המדינה ככופרים וגויים שמותר לנצל ולגנוב מהם וזו גם הסיבה לקיומן של כל העמותות הפיקטיביות ומעשי ההונאה של החרדים (חרף מצוות "לא תגנוב" - כי הרי מגויים "מותר"). יש לי אפס סובלנות והבנה כלפי מי שבז לקיומי ומנסה לנצל אותי ולא מעניין אותי כמה מתוסכל הוא. אתם יודעים מה? גם אני מתוסכל מהם אך האם זה מקנה לי זכות מיוחדת להצית פחי אשפה בערים שלהם, להשליך עליהם אבנים ולשלול מהם זכות קיום? מדוע כל הנאורים שקוראים להידברות לא יקבלו את התסכול שלי?
פשוט בושה (פעם שנייה). |