איך פתאום נזכרתי ברגע ההוא. הוא היה כל-כך מזמן.
באותה שנה. בנו בשכונה שבה גדלתי. שכונה חצי-חוצנית כזו עם בתי רכבות. בית אחד גבוה. כולם קראו לו בשם שהיה רק שלו. אפילו על מכתבים, לא היה צריך לכתוב כתובת מלאה, כל מה שהיה נדרש זה לכתוב את השם של הנמען, שם הבית, השכונה ועיר הבירה הראשונה. באותה שנה. בערך שבע אמהות היו בהריון. ממש באותו זמן. לכולן חוץ מאחת נולדו בנים. רק אמא שלי הביאה בת לעולם. אין לזה שום קשר כנראה. לנקודה הזו, שיש לי שם של בן. אז זה ממש לא היה דבר מובן. זה לא העיקר. כמובן. כולנו גדלנו ביחד מגיל אפס פחות ו//או יותר. האמהות היו בתורנויות. רוב הזמן. לא היה בכלל הבדל מי בן ומי בת. למשל, והיו בנות. רק שהן היו יותר גדולות ממני. לפחות בשנה. אחרות היו הרבה יותר קטנות ולא נספרו בכלל. אלא מה,
כל העניין עלה עכשיו בגלל משו שקראתי על מלחמת יום-כיפור. אצלנו לא היה מקלט. היה חדר בטחון בכל קומה. ובכלל. אנחנו רצנו לדשא הגדול כל בוקר לקחת חלב בבקבוק עם פקק. ולשלוח גלויה. חצי מוכנה. ולכל אחד כמעט היה חייל שקיבל באופן די קבוע חבילה.
אבא שלי. ישב וראה טלויזיה בשחור-לבן. ואני תמיד רציתי לשבת איתו. אמא שלי הייתה עסוקה בשלה. אנחנו. שזה אומר הילדים, בעיקר שרנו את כוורת שהוציאו אז את האלבום הכי נהדר מבחינתנו. ולא ממש הבנו מה זה אומר אותה מלחמה.
באותו יום בצהריים. ראו מהחלון שלנו במטבח את כל המכוניות שהתאספו באיזה מגרש חנייה. זה היה נורא מוזר. ואז, באמצע הצלי שאמא שלי הכינה. הייתה אזעקה.
באותם שנים. הייתה לי הפוגה בצמחונות. נמאס לי להתווכח על חיות מתות. שלא צריך לאכול. כי הן אמורות בכלל להסתובב איפה שבא להן ולא אצלי בבטן. לדוגמא,
* * *
אחרי אותה אזעקה ובמשך המונים של שנים. אמא שלי לא יכלה להכין שוב צלי. ככה זה עם אמהות.
אני עוד המשכתי איכשהו להתכתב עם אחד מהחיילים מהשניים שקיבלו חבילות. קצת אחרי המלחמה. ואז זה נגמר.
* * *
ובכלל כל הסיפור הזה התחיל, כי נזכרתי שיום אחד. אחרי המלחמה הלכתי עם אמא של אחד הילדים מהבניין לקנות לה בגדים. בחנות פינתית ברחוב יורדי הסירה. כשהיא בחרה בגדים, אני נכנסתי לתא ההלבשה. היו שם המון תמונות על הקיר ווילון בורדו כהה ועבה.
אני לא יכולה לסבול שמדגדגים אותי בכף רגל. אני צורחת עד השמים ובחזרה. אני אפילו לא יכולה לראות יד מתקרבת לי לרגל כשהיא. הרגל, חשופה.
ושם. בין כל התמונות. היה ציור של אישה. עם רגליים מופנות קדימה. ואני הייתי חייבת לדגדג אותה. ואז. ממש באותה שנייה. אותה אמא נכנסה לתא הלבשה. ואני הרגשתי כל-כך הכי טיפשה,
וכן. זה הפוסט השני חסר הפואנטה ביומיים האחרונים. ואולי לא בכדי. המילים בחירה ובריחה לא נורא רחוקות,
© . |