ענן הפיח הרובץ מעל מדינת ישראל ב"יום העצמאות", מנפח בגאווה לאומית את חזהו של הישראלי שממנגל את עצמו לדעת. אם נמתין עוד קצת, יוסיפו המחוקקים הנכבדים את "המנגל - המאכל הלאומי" לחוק "ההמנון, הסמל והדגל". 

צפו לתקנות שיותקנו בחוק: "ביום העצמאות יש להשתמש בפחמי הדרים ועלי רוזמרין"; "יש להעדיף פרגית, בשעת הדחק, אפשר גם קבב"; "כל הנמנע מנפנוף, עונשו חמישים לירות, או מאסר בלול תרנגולות". המנגל מונף לראש התורן, המשמר מדגל את נשקו, הכתף שק. 

לאכול אבטיח על חוף הים", "לעשות על האש בפארק", "לפלח מגבות מבית מלון", "מס הכנסה", "להסתובב עם פיתה פלאפל, טחינה ועמבה", "להתקוטט עם שוטר התנועה, ורגע לפני הדו"ח לזהות בו את ניסים מהשכונה ולצעוק לו: נו אחי, תן עוד צ'אנס"... כל הנ"ל הן תשובות אותנטיות לסקר שנערך בקרב אלפי ישראלים ושאל "מה ישראלי בעיניך".

אבל אל תראו את הישראלי ככה, הוא לא רק איש של תירס חם, יש לו גם סט ערכים מעמיק וסמלים מאחדים. לצד המנגל וטקס הנפנוף, יש לו רספקט לדגל המדינה ולהמנון, ושו"ת שלם על מה מותר ומה אסור לעשות בדגל.

גם הטיפוסים הפלורליסטים, אלה שדורשים מהחרדים לעגל פינות ולהיות סלחניים בשם ההלכה, הופכים לפנאטיים כשמדובר בסמלי הלאום ובדגל. ידעתם ש"לא ישתמש אדם בדגל המדינה בפומבי, אלא אם הדגל הוא במצב ראוי לשימוש בכבוד"? (חוק הדגל והסמל, תש"ט 1949). לעיתים מדובר בהתלבטות משסעת, שכן אם האובייקט מחזיק בדגל קצת בלוי, ובכל זאת מחליט להניף אותו, הוא עבריין פלילי.

השמרו מן הצבועים; שהרי ממש כמו בעל החיים המאוס ההוא, ישנו המחוצף המסוים שמניף את הדגל לרום, ובערמומיות השמורה לגיס חמישי הוא מכריז: "פטריוט אני". אלא שלמעשה הוא גורם לזילות של הדגל ושל המדינה כולה, בשל היות הדגל קרוע ומסכן.

כאן הגענו לבעיה מעשית; מה עושים עם דגל ישיש שתם זמנו, ופגעי מזג האוויר הותירו בו עקיבות וצ'פים? להניף אסור, ולהשמיד עוד יותר אסור. למכור אותו ולעשות ממנו כמה גרושים? החוק אוסר על שימוש בדגל למטרות מסחריות. שישה חודשי מאסר, או קנס של מאה וחמישים לירות, (או שניהם כאחד) ישלם האופורטוניסט שיראה בדגל אמצעי לקידום מכירות. "לא ישתמש אדם שימוש כל שהוא בדגל המדינה לשם מסחר, עסק או משלח יד, אלא על פי רישיון או כתב היתר מאת שר הפנים".

להפוך אותו לאביזר קישוטי? כמה נמוך אפשר לרדת; הבריטים, רחמנא לישזבן, נוהגים להשתמש בדגל הלאומי, (ה"יוניון ג'ק") לעיטור חפצים שונים, אפילו שקיות במרכולים. במדינת ישראל הדבר ממש לא מקובל.

בארצות הברית, שריפה או ביזוי של דגל בידי אזרחים פרטיים, נחשבים כביטוי קיצוני, אולם מוגן במסגרת עקרון חופש הביטוי. במדינת ישראל? מאן דכר שמיה. נו, אז מה עושים איתו? פקודת מטכ"ל דורשת מחיילים לגנוז את הדגל, פשוט כך. וכך הוא החוק גם בדמוקרטיה הגדולה, ארצות הברית, שם קובע החוק כי אסור לדגלנים רשמיים להניח את הדגל על הרצפה, וכי על הגורמים הרשמיים לדאוג לקבורת דגל שהתבלה.

אין קיצורי דרך מעליבים. מעוניין להניף דגל? בשום אופן אין לקחת מקל של ארטיק ולתקוע אותו בסגנון של אמנות חופשית, בקצה הבד. לפני הכל יש לקחת מידות ולבדוק את היחס בין אורך המקל, ומידות הבד. כך מזהיר חוק הדגל, בסעיף מס' 2 א. : "לא יניף אדם את דגל המדינה על תורן, אלא אם אורך התורן הוא פי שלושה מרחבו של הדגל".

ואם הנ"ל הוא "אוהד שרוף" של קבוצת כדורגל, וברצונו להביע את אהדתו לקבוצה בצוותא חדא עם נאמנותו למדינה? סעיף 3 1 מתריע מפני מהלך מחוצף בו יונף דגל הלאום ודגל אחר, על תורן אחד.

ראוי להתייחס לפרופורציות בין הדגלים והגדלים; עם כל האושר בגול המפעים ההוא, שהבקיע את שער הקבוצה היריבה, והפך את העולם למקום ראוי לחיות בו; הרי שבשום אופן אין להסכים עם מצב שבו דגל הקבוצה יהיה גדול מדגל המדינה.

סעיף 3 מזהיר ש"שום דגל לא יהיה גדול במידתו מדגל המדינה, ולא מורם ממנו". יתכבד האוהד וישתמש בפלס, לבל יתנשא דגל הקבוצה שלו, מעל דגל המדינה, ולא יבעט בו בחוסר נימוס.

החוק במדינת ישראל קובע את בכירותו של הדגל; בהנפתו עם דגלי מוסדות וארגונים, יש להניף את דגל המדינה ראשון, ולהורידו אחרון מן התורן. הנה כי כן נזכרנו באלה שמכנים את הרבנים החרדים "נוקדניים קטנוניים", ובבורות איומה דורשים מהם לגלות "גמישות" ולנקוט בשיטת "בית הלל" (?) בכל ההתייחסות לדיני תורה. הם המחוצפים שמסלפים את מילות הקודש "איש באמונתו יחיה", והופכים אותן ללוגו פלורליסטי. עפ"ל.

ממש במקרה, מדובר באותם טיפוסים שהולכים עם חוק הדגל עד הסוף ובלי פשרות; זועמים על אלה שלא עומדים בעת שירת המנון השיכור; ויודעים לספר שמזה שלושה חודשים החרדים מתאמנים אימוני כושר אינטנסיביים, לקראת ההליכה בעת הצפירה.

"אנחנו מחפשים את היהדות המחבקת", מתכיינים הוגי דעות ישראלים, ומבקשים הקלות בפסיקות הלכתיות. קחו למשל את סוגית הגיור, בה דורשים מהרבנים אנשי אקדמיה, כמו גם בכירים בצה"ל, אישי ציבור וחברי כנסת, "להגדיל ראש" ולהעלים עין. אם נלך בדרכם של ראשי הצבא, שהכשירו רטרואקטיבית גיורים שערוריתיים, למה שלא נניף דגל מזוייף כל שהוא, וכשתגיע המשטרה עם הצ'קלקה, נבקש להגדיל ראש, ונסביר שהכשרנו אותו רטרואקטיבית?

ייענש הבנק,וגם בן גוריון

הוזה המדינה תמך דווקא בדגל אחר, "דגל שבעת הכוכבים", אולם למרות הכל, הצעתו נדחתה ובמקומה נבחר קונספט עיצובי שונה לדגל המדינה הציונית. מאז, לאחר גלגולים שונים, הוחלט לאמץ את דגל התנועה הציונית העולמית; חמישה פסים מתחלפים בצבעים לבן כחול, ובמרכז מגן דוד. האסוסיאציה היתה של פסי הטלית.

במהלך השנים הועלו הצעות לשידרוגים ושינויים שונים בדגל; היו שהציעו להחליף את צבעו של המגן דוד לצהוב, כאסוסיאציה לטלאי הצהוב, וכזכר לשואה. אחרים תמכו בהוספת תמונת אריה ועוד ועוד. אולם ההחלטה החד משמעית היתה לשמר את הדגל הכחול לבן, על הפרופורציות המדוייקות בו.

למרבה העוגמה, לפני מספר שנים, כשל בנק הפועלים בחלוקת דגל בלתי תקני, ולכאורה עבר על חוק הדגל. על פי החוק, בסיסי המשולשים של המגן דוד, אמורים להקביל לפסי הדגל, אולם בדגלים שחולקו על ידי הבנק, בסיסי המגן דוד היו מאונכים להם.

עיתונאי חד עין עלה על הכשל, ותהום התקשורת וגם הארץ רעדה לה. חוק הדגל קובע כי "בין שני פסי התכלת ובמרחק שווה משניהם, מגן דוד עשוי שישה פסי תכלת 5.5 סנטימטרים רוחב האחד, המצטרפים לשני משולשים שווי צלעות, שבסיסותיהם מקבילים לשני פסי התכלת שלאורך הדגל".

נו, מה פשר הדגל אותו חילק בנק הפועלים? דובר הבנק הסביר כי הדגל שחולק היה זהה במתכונתו לדגלים שניתלו באולם מוזיאון תל אביב הישן, ביום בו הוכרזה מדינת ישראל. "כמו הדגל ההוא", ציין דובר הבנק, "גם הדגל שלנו מיועד להיתלות מלמעלה למטה, ולא להיות מונף אופקית. לא מדובר בטעות ולא בזילות, אלא במחווה היסטורית מדוייקת".

כאן התגלעה המחלוקת במלוא עוזה. הזועמים על הדגל הבעייתי, טענו כי חוק הדגל חוקק ב־1949, ומאז הבסיסים מקבילים לפסים, לא יתכן להיתלות בדגלי הכרזת המדינה, שהתרחשה בשנה שקדמה לחקיקת חוק הדגל.

הטיעון המלומד הבא חמור פי כמה; אם דגל הבנק מדמה את דגלי הכרזת המדינה, שנתלו מלמעלה למטה, מדוע הפרופורציות שלו הן של דגל הנפה, (8:11) ולא של דגל תלייה, בו אורך הדגל גדול משמעותית?

לצד זה, קיימת סתירה ממעשי הבנק על מעשיו. הנה הפלפול: "גם אם נקבל את הטענה שהדגל מיועד לתלייה, שהרי אין לו שרוול להלבישו על תורן, אלא חוט לתלייה, מדוע הדגלים שהנפיק הבנק בשנה שעברה, והיו מיועדים לתלייה, הציגו בסיסים מקבילים ולא מאונכים?".

מה יש לומר, מדובר כמעט במעשה חתרני ובוגדני, שאין לעבור עליו לסדר היום. בבנק התעקשו והביאו לעזרתם את דוד בן גוריון, שצולם ברגע הכרזת המדינה על רקע דגלים זהים לאלה של הבנק. התעמקות בחוק מגלה שמדובר בסוגיה כמעט בלתי פתירה: "לא ישתמש אדם בדגל המדינה בפומבי, אלא אם הדגל עשוי כמצויר וכמתואר בהכרזה על דגל מדינת ישראל, ובמידות המצויינות בה". אז מי צודק, הבנק? בן גוריון? הישראלים הזועמים? כולם? שאלה קשה שנותרה בצריך עיון.

ההמנון הלאומי: קומבינה

סמל רשמי נוסף המעוגן בחוק, הוא ההמנון הלאומי. רק לפני שמונה שנים, זכה ההמנון להגיע אל המנוחה ואל החקיקה בתיקון לחוק "הדגל, הסמל והמנון המדינה". לא נכביר על המשורר השתיין שהגה את מילות השיר, אולם אין ספק כי מקורות השראתו נטועים עמוק באתוס הפולני. המילים "עוד לא אבדה תקוותנו", הן הד למילים בהמנון הלאומי הפולני: "פולניה עדיין איננה אבודה". והלחן? הוא פזמון עממי מולודובי בשם "עגלת השוורים", המספר על כפריים מולודובים המאיצים בשוורים בעת נסיעה בעגלה.

בזהירות ראויה יש לציין כי מדובר בהמנון בעייתי מגדרי, שכולו הדרת נשים מחפירה. ולא אנחנו אמרנו, חוגים פמיניסטים כמו גם אנשי רוח, זועמים על המילים "נפש יהודי הומיה". והנשים איפה? בחלק האחורי של עגלת השוורים? בושה ואיפה התקשורת כשצריך אותה.

חמור מזה, השיר כולו מבטא נרטיב אשכנזי מתנשא, שמתעלם מציבורים נכבדים בחברה הישראלית. שימו לב: "ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה". אולם היהודי העירקי, האירני, האפגני או התימני שמביט לציון, מביט לצד מערב. מכאן שההמנון מתייחס אך ורק ליוצאי אירופה, והוא לא סופר את הפזורה המזרחית. שלא לדבר על הלחן המזרח אירופי האופייני, עם אפס הסלסולים, שאין לו דבר וחצי דבר עם מקאמים מזרחיים אותנטיים.

ב־1993 הציעו חברי הכנסת סילבן שלום ואברהם הירשזון מהליכוד, עונשי מאסר למי שיפגע בכבוד המנון התקווה. המאסר נשאר רק בתיאוריה, (להוציא את הירשזון).

שיאה של ההגחכה היתה היותו של הדגל הכל, חוץ מכחול לבן. תיקון לחוק הדגל שיזמה בשעתו לבנת, ביקש לתקן את המצב בו דגלי המדינה מיוצרים במדינות שונות בעולם, כמו סין וטורקיה. על פי החוק החדש, התאגידים הממשלתיים והשלטון המקומי, יחויבו לרכוש אך ורק דגלי מדינה תוצרת מדינת ישראל.

"זהו חוק לאומי וחברתי ממדרגה ראשונה", אמר אופיר אקוניס. "עלינו לעשות כל שביכולתנו על מנת לעודד ולפתח את התעשייה הישראלית בדגש על התעשייה בפריפריה ומן הראוי שנתחיל ברכישת תוצרת ישראלית על ידי מוסדות הציבור".

אלא שבמהלך הדיון התעוררה מחלוקת בשאלת ההגדרה "תוצרת ישראל". שלי יחימוביץ ביקשה כי ההגדרה תחול במקרים בהם לפחות 50 אחוזים מהייצור הם מקומיים. אולם יו"ר איגוד תעשיית הטקסטיל טען שניתן להסתפק בבקשת האוצר, כי הדגל ייחשב כייצור ישראלי, גם אם רק 35 אחוזים מהמוצר הם מתוצרת מקומית. הנה כי כן, מה שהיה הוא שיהיה, תמיד תוכלו לסמוך על יצרני הדגלים שיארגנו את החוק לטובתם. בקומבינה ישראלית טיפוסית הם ייצרו את הדגל באוקיאנוס השקט, וימצאו את הלקונה בתיקון לחוק הדגל, שתאשר להצמיד תווית: "מייד אין ישראל". אם יש משהו ישראלי, הכי הכי ישראלי, זו שיטת הקומבינה.