בשילת, מושב קסום טבול בירק, סמוך לקברות המכבים, התגבשה קבוצת חברים צבעונית, שהגיעה למפגשי נגינה ושירה מכל הארץ - הבועזיה. 
במשך השנים, נרקמו חברויות אמת. עולמות נפגשו, הרווקים והרווקות התמעטו ויורשי העצר התרבו... 
מעגל הנגינה התרחב. חצה יבשות וערים ובשבתות אביביות המפגשים בפארק, סומסו מבעוד מועד וכללו גם תמהוניים, קולניים ומזדמנים, שהקדימו להגיע והתפזרו מוקדם. 
גרעין החברים הוותיק, היה מגיע לפארק שלש ארבע שעות לאחר מכן, ונשאר לתוך הלילה, כך שאלה עם אלה, כמעט ולא נפגשו.

**

באחת השבתות הגעתי מוקדם...
נגשתי לקבוצה עם הגיטרות, שהתמקמה במקום המפגש הקבוע.
הרגשתי בנוח, התיישבתי על אחת המחצלות, פתחתי ספר מקרי ונשנשתי קלות, מתעלם מהמבטים הלא ברורים שננעצו בי. מידי פעם הרמתי את העיניים, לראות אם הגיע מישהו מוכר. כך עברה לה חצי שעה ויותר..

   תאום פנה אלי, אחד האנשים שישב על המחצלת. ניכר שקשה היה לו למצוא את המילים, אך מרפק נסתר שננעץ בו פתח את פיו:

"תגיד, אתה תמיד מתנהג ככה ?
" איך ? "  
"תגיד, אתה מכיר אותנו ?"

"לא."

"ואנחנו מוכרים לך ?" 

"לא"

"וזה לא מפריע לך ? "

"לא"
"איזה משונה האיש הזה... איזה אנשים משונים באים היום לפארק..."
שמעתי את האיש אומר בשקט לחברה שלו.

אחרי כמה דקות, עיכלתי את המשפט האחרון, הנחתי את הספר ושאלתי את האנשים, שלא הסירו ממני את מבטיהם מלאי החמלה: 

"תגידו, אתם לא מהבועזיה ?"

"ממש לא, מה זה הבועזיה ? "
 קמתי לאט, מותח את הרגע ההזוי...
חש במבטים החודרים את גבי, מתנצל. כשהתרחקתי מעט, צוחק עד כלות מהרושם ההזוי שהשארתי על המחצלת, שמעתי אותם אומרים זה לזה:

"איזה איש משונה, הוא דווקא ניראה כמו אדם רגיל..."

מתוך 100 סיפורים קצרים