עוד יום...יממה...אלוהים מכשיר אותי להיות עסוקה ,עסוקה בבמה, עסוקה בכתיבה, מאפשר לי להגשים ייעודים מחלונות אחרים...מה ארע לצורך שלי בריגושים...עודנו קיים...האם אני מתקיימת בין כל כתבי הגיגיי ?

כותבת מילים מגובבות ללא סדר. אין לי מושג מה יהיה המשפט הבא מראש סדר החפירות הקיומיות שלי.

עבר עוד שבוע...אולי שבועיים...

"חסרת מעצורים וגבולות"- ציין בפניי היום המנהל במחלקה שלי...עם קורטוב של קריצה, ברור שאני אהובה עליו, עם עשיה פרודוקטיבית כמו שלי...- לא באמת חשוב...מה שמעסיק אותי הוא למעשה האמונה שלי, האם היא קיימת ?

האמונה בדבר היקום ? אם אתה חי, משמע שאתה קיים...אם אני כותבת, משמע שאני קיימת כמו בכל דור ודור, כך בגלגול הזה, כמו בגלגול הבא...כמה שטויות...אלוהים...

אז מהו המסר הפעם, בורא עולם ? האם אני עומדת או לא עומדת במבחן ?

כיצד יכול להיות שמה שריגש אותי פעם,אינו מרגש בי מאום היום ?

רציתי לכתוב...איפשרת לי להכנס אל מערכת העיתון.

רציתי להיות שחקנית...נתת לי במה...

רציתי לכבוש גברים בארץ הפלאות...קיימת בי את זו המשאלה...

אך משהו מתפספס...מהו ,אם כך, המסר שלך עבורי ? שנתיים שאתה מנסה להעביר לי אותו בלי מילים, אלא דרך תחושות. הבאת אותי עד הלום, למקום כל כך רחוק, לחפש את השקט הפנימי בתוך הסערה הגועשת רועשת...

האם אפילו הבמה אינה מצליחה לספק את צרכיי העמוקים יותר ? האם הכתיבה אינה מרפה את חולשותיי ?

חננת אותי ביכולת ביטוי, הגדלת את אוצר מילותיי, את היכולת שלי להעמיק ולהרחיב את הראיה, בדקת את רצוני לאמת המוחלטת, את חוסר הגבולות לקחת ממני, איפשרת לי זוהר, דרך התבוננות פנימית ...וככל שנעמיק פנימה, כולנו יודעים שאת הכאב נמצא...

אני לא נרגשת, לא מתרגשת, לא מצפה, לכן גם לא מנסה...ומנגד, סוג של כמיהה וידיעה - יש הסבר לשקט הריגושי שאינו דבק בי ...וכשכבר שלחת אלי שניים שלושה שהרטיטו את ליבי לאחרונה, משהו לא דבק...למרות שרציתי...

מה ארע בכל אותם הפעמים שלא רציתי ?

לרוב אינני רוצה...וככל שעובר הזמן, דעתי מתחזקת בדבר היכולת שלי לא להכנע לפשרה,אז אינני !!! אינני נכנעת, משום שהנני כאן, שפויה בדעתי לדעת כיצד זה אמור להרגיש...

לכן, תודה לך, בורא עולם, על שהגדלת את הכנסותיי ואיפשרת לי לשקוט מעט כלכלית...

אמנם אני מחוסרת נכסים...בזבזנית כרונית, אך עומדת על רגליי ויודעת שאני עצמאית...שיש בי את הבחירה ללכת ,לבוא, לנשום, לבכות, לצחוק, לעשות סקס, לשתות, לרקוד, לשחק, לשיר, לנגן, לקרוא, לרטון, לישון- וכל זאת ,מתי שאני רוצה. היש חופש גדול בכך ???

אפילו את הגעגועים שהיו לי לאקס המיתולוגי טישטשת בתוכי...כן, הוא התקשר אלי אחרי שנתיים, נימה של חרטה, אבל אני, מלבד זכרון מתוק, כבר אינני בוחרת בו שוב מחדש...תחושותיי כה התערפלו...נותרה לי רק כמיהה...

אולי תודות לנרקיסיזם שבי אינני מרשה לעצמי לכמוה רבות לשני הגברים האחרונים שניקרו בדרכי, אך לא באמת חרטו את יעדם לדרכי...

הגדולה והתבונה הרבה ביותר שנותן האל לילדיו הוא היכולת שלהם להיות שלמים עם מי שהם ומה שהם...

אוטוטו בת 35...שלמה עם מי שאני, אך לומדת את עצמי שוב וכל פעם מחדש...

והבקשה היחידה כמעט שנותרה בי ליקום- סמנו לי את השיעור שאוכל ללמוד מטעויותיי...הרי ברור שיש מסר עבורי...

אני חושבת שהמסר הוא- לצעוד יד ביד עם עקרונותיי...נפש תאומה עבורי תהא כזאת שתזהה את נשמתי מבלי שאצטרך להסביר את מורכבותי, את סתירותיי...הלא הדיכוטומיה הקיימת באישיותי מבלבלת לעתים גם את האינטלגנטיים...- כיצד להתמודד עם המשחק הקיים בתוכי, הצורך באובר דרמטיות, בליצור משחק בימתי בכל רגע נתון לבין האותנטיות ואמות המוסר הגבוהות...

סקס- מצד אחד מצהירה בפני עצמי שלא מתחשק לי לערבב נוזלים עם גבר שאין לי עימו הכרות מעמיקה...

מצד שני, ברגע מסוים, מסוגלת להשתגל דווקא עם זה הגבר שאפילו את שם משפחתי אינו מכיר...

ומצד שלישי, כמעט תמיד, מלאת חרטה... -

מחד, אפילו חדירת אצבעות מיטבית מפי המומחה לסקס בכבודו בעצמו לא תרגש אותי אם מוחו אינו מחודד...ויהא סקסי ככל שיהא...

אני רוצה להצליח להתרגש, גם אם אהבה אינה קיימת...להתרגש מעצם קיום האנרגיה של גוף בגוף...

רוצה, אך בפועל לא מצליחה...האם הסיבה לכך היא שעברתי בחיי כל כך הרבה חוויות עד אשר הריגוש אינו יכול לנבוע מאותם הריגושים של גיל הטיפש עשרה ?

האם הסיבה היא שחוויתי את טעמה של האהבה העמוקה עם שלושת האקסים המשמעותיים של חיי...וכי כל דבר שאינו משתווה לאיכפתיות אמיתית אינו נוגע בי ?

ואולי הגיל שלי...הגיל שנותן את אותותיו ומזכיר לי שאני בנויה לחיים האמיתיים,

אלוהים עדיי, שאינני חסודה...שאני פורצת גבולות בכל רגע נתון, אלא שאינני מעונינת לפרוץ גבולות שהרבדים שלהם לא מספיק עמוקים...

רק להתבונן בעיניים...ירגש אותי כשהגבר הראוי יעמוד מולי...

חשבתי שזיהיתי את המסתורי שלי...כמה מאכזב היה לגלות שהוא לא מספיק זיהה אותי...כי אם היה מזהה,,,מן הסתם היתה המשכיות קוסמית...

אך אם אני חיה באמונה שלמה על סודות היקום ועל העובדה שדברים לא קורים סתם וכי קיימת יד מכוונת...

עלי להאמין באמונה שלמה...שלמרות שנתיים של שממה לא באמת הייתי שוממה...

כל כך הרבה קרו בתוכי...הטיול בתוך עצמי הפך מסע שלם למסע של תובנות ...

לפחות הייתי שמחה להצליח לחזור לבכות...בכי קורע לב, לא בכי חדגוני...

בכי המביע כמיהה לאמת המוחלטת הנמצאת אי שם בין כל הכאוס המזויף מסביב, היכן שאנשים ויתרו לעצמם...העדיפו חום על פני אהבה, כסף על פני תשוקה, ורק אני היא שעומדת מהצד ותוהה כיצד לעזאזל אני- זאת שהחיים הרעיפו עליה כל כך הרבה מתנות, לא מסוגלת לזמן אל תוך חייה שוב את מה שראוי בו להיות...

יגעת ומצאת- תאמין...