המראה הגדולה בחדר השינה שלי, משקפת צללית נשית. לאור מנורת הלילה העמומה, הצללים ומשטחי האור, משחקים להם במשחקי ניגודיות ויוצרים תמונה אקספרסיוניסטית. אני אוהבת לראות את עצמי בראי. אוהבת לבחון את עגלגלות הקימורים, את הקוים המתמשכים היוצרים סילואט נשי מושלם. על פי אמות המידה שלי, אני מושלמת. אני אוהבת נשים עסיסיות. רכות ולא שבריריות. אני אוהבת שיער ארוך וגולש, עור מושלם ונטול פגמים, עדינות ומתיקות. אני אוהבת נשים בשמלות וחצאיות, בהן הבד נע בהליכה וממשיך את תנועת האגן, צווארונים המצניעים את מה שראוי להצניע וחושפים את הרמזים למה שחבוי מן העין, את השקע בבסיס הצוואר, את עצם הבריח ושקע הכתף. אני חיה בשלום בגופי. המשקל אינו מעניין אותי ודיאטה אינה נמצאת במילון המושגים שלי. אני מאמינה בהקשבה לגוף ובכך שכולנו נבראנו בצלם - לא בתבנית. אם אדם אינו מייסר את עצמו בצומות ובמניעת מזון מעצמו לאורך שנים או באכילה מופרזת על מנת לפצות את עצמו על מכאובים, הרי שהוא יפה בעיני. לעיתים, בחנויות בגדים, כששוב אני מגלה שהקולקציה כולה נוצרה בעבור הבובות בחלון הראווה ולא עבור אנשים בשר ודם, אני נעצבת. הרי יש לנו גוף כל כך יפה, רוחב הכתפיים של הגברים ומוצקות עמידתם, הם היופי בהתגלמותו, מדוע לבחור לעטוף את היופי הזה בבגדים מגבילים? למה לפסל מחדש את הגוף ולקשור אותו בחגורות ועניבות? ויופיין העגלגל של הנשים, זה שהקסים ברכותו את הגברים במשך אלפי שנים, מדוע אנחנו בוחרים לכפות עליו מראה נערי, דקיק ומשולל סממנים נשיים? בכל פעם שאני שומעת מישהי חולמת על ניתוח להגדלת חזה, אני מתבוננות בבטן השטוחה שלה, במותנים הלא קיימות, ברגליים הדקיקות וחושבת לעצמי, שאם היא רק היתה מוסיפה לעצמה עוד קצת אוכל לצלחת בכל יום, היא היתה יכולה לחסוך לעצמה את התסכול על אבדן המראה הנשי שלה. אני - אשה בוגרת ובשלה, חיה בגוף של אשה יפיפה, עם חזה נשי שמפתה גברים והאכיל תינוקות, עם בטן נהדרת שיצרה והביאה לעולם שני ילדים מדהימים, עם אגן שיודע לנוע בחופשיות, עם עור חלק ומלא חיים, עם שיער לא צבוע שמעט חוטי כסף שזורים בו ומספרים שאינני נערה עוד. אני אוהבת את הנעימות שמביא איתו הגוף הזה, הגמישות שלו, היכולת שלו לעטוף ולאהוב, השלווה הנינוחה בה הוא מניח את עצמו, ויכולתו לשמש אותי וללוות אותי בכל אשר אלך. רק זאת רציתי לומר - אני יפה!
|
