כותרות TheMarker >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    סוף שבוע בהרים

    9 תגובות   יום שישי , 27/4/12, 22:13

    יום שבת, 12 בצהריים. המקום: נתיב הקשת בענן, אי שם בהרי הרוקי'ס הקנדיים. משלחת המחקר מונה ארבע סיירים. מעוז המדריך, האיש עם המפות והציוד. אלי, הטייל המתורגל, עם תרמיל מלא אנרגיה. חן, הפרופסור, טירון טיפוסים ממש כמוני, עבדכם הנאמן, שמציץ בדאגה בנעלי הטיול הנמוכות שלי שנספגו לחלוטין בשלג קפוא. כאלו הם הקנדים, כאשר השמש יוצאת ומתחיל להיות חם, ממש 17 מעלות, דווקא אז כולם נוהרים אל ההרים, בחיפוש אחרי הטמפרטורות של האפס מעלות. רצה הגורל וקבוצת הכדורגל שלנו, תפארת המתנ"ס, החליטה לארגן סוף שבוע של ספורט חורף, בדיוק יומיים אחרי שאח שלי חזר לארץ. השבועיים שבילינו כאן ביחד, היו מדהימים ומרגשים. אבל בסופו של דבר כל אחד צריך לחזור למסע שלו. אז הנה אני, אמנם לא ממש גבוה, רק 1200 מטר מעל פני הים, משהו כמו הר מירון של ימי הצבא שלי, אבל עדיין, מרגיש כמו הדרך לפסגה. מסביבנו מאות קילומטרים של שלג ועצים עצומים, גבוהים וירוקים. ארזים, אורנים וקטלבים, הגוף ירוק וארוך, השורש קבור כולו בתוך חמישה מטר של שלג לבן וצח. שלג נטול עקבות. לשווא אני מחפש ללא הרף חיית פרא, אבל שום דבר לא הגיע. היה רגע אחד שבו האינטואיציות שלי השתוללו, אבל גם אם הייתה זו חיה, כנראה שלא הייתי מבחין בה מבעד למשקפי הסקי הכתומות והענקיות שכיסו את משקפי הראייה שלי, עיוורון שלג זה הדבר האחרון שאני צריך, במיוחד עכשיו, כשהאביב הגיע והפרחים מקשטים כל פינה בגנים העירוניים שלנו.

     

    **

    כבר הרבה זמן שאני רוצה להתנסות בחוויית השלג, ספורט הקרח מספק לי את הריגוש הקבוצתי, אבל אל גבעות השלג טרם הגעתי.לפחות לא עד סוף השבוע האחרון. זה לא שלא ביקרתי בוויסטלר עד היום. הייתי שם לפני האולימפיאדה ואחריה, במהלך המשחקים האולימפיים אי אפשר היה להתקרב לאתר הסקי המדהים הזה, אבל עכשיו, כבר נרגע קצת הלחץ ובסוף העונה הנוכחית אפשר היה למצוא דילים מספיק טובים לקבוצות מאורגנות. אז הלכנו על זה. היות והקיץ בפתח ואיתו עונת כדורגל הדשא, החלטתי לא לקחת סיכונים מיותרים על הרגליים. לכן למרות שהשאיפה שלי כרגע היא להתנסות בקרוס קאנטרי, עדיף להתחיל על סנואושוז'.וכן חברים, אתם צודקים, ערדליים זו לא המילה העברית לסנואושוז'. בעברית קוראים להם פשוט: נעלי שלג.

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A2%D7%9C%D7%99_%D7%A9%D7%9C%D7%92

    טיפוס על מצוק תלול עם הנעליים האלו הוא בהחלט עבודה ספורטיבית מאומצת. בבוקר, לפני היציאה הצטיידנו במכולת בחמישה בקבוקי מים, אשכול בננות, וארבעה תפוחים.  אלי הביא איתו שקית של פירות מיובשים ושקית של ביף ג'רקי, אותן פרוסות בשר בקר מעושנות, נטולות נוזלים, שמצפים אותם במלח ודבש. תענוג של ארוחת צהריים. הגענו לתחתית המסלול והעמסנו תרמילים, את חצי הקילומטר הראשון עוד עשינו עם נעלי ההליכה, אחר כך הגיע הזמן לחבר את הסנדלים האלו לרגליים. חן ואני נעלנו הפוך את הסנדל, אשמתי המלאה, אבל בסוף עשינו "הפוך, גוטה, הפוך". ואפשר היה להתחיל לפלס את הדרך על המצע הרך של השלג. הוראות הבטיחות הן עניין בפני עצמו, צריך להתרחק משורשי העצים כי לפעמים נוצרים בורות של שלג מסביב לגזע, אנשים כבר נהרגו מצלילה לתוך בור כזה. סכנה נוספת היא מים זורמים מתחת לשכבת השלג, במקומות כאלה צריך לדלג אל הצד השני במהירות המרבית. סכנה לפול למים, סכנה גדולה להירטב. מזג האוויר האיר לנו פנים וחימם אותנו בשמש נהדרת, בצד השני של העמק שמפריד בין ההרים, התגלשו אנשים במורדות הסקי של הבלקומב והר הוויסטלר. אני יודע שזה מתסכל לקרוא את זה, אבל כן, יש אנשים בעולם הזה שנהנים מהחיים, אנשים שיכולים להעביר שבת של סקי מבלי לספור בעקביות את מספר ההרוגים בחומס. אני יודע שזה נשמע דמיוני, אבל זו האמת. גם אני עדיין מנסה להסתגל לרעיון המטורף הזה.

    **

    בסוף לא הגענו לפסגה. את אגם הקשת בענן נאלץ לבקר בעונה אחרת. מסלולי הטיול בהרי השלג מסומנים על ידי חתיכות פח כתומות שננעצות אל גזעי העצים בעזרת מסמר עבה. זו הגרסה הקנדית לצביעת הסלעים במסלולי הטיול של ארץ ישראל. כשמעוז שואל אותי אם אני זוכר את האבנים הצבועות הללו, אני אומר לו שאם יש משהו אחד ויחיד שאולי אני באמת מתגעגע אליו בארץ המולדת, זה לחצות את מכתש רמון עם תרמיל על הגב. ידיד שלי מהצבא, ברק נ. כתב לי לא מזמן שהוא מחזיק שם מסעדה, כך שיש לי כבר איפה לשבת ולהרוג תורכי קטן של ערב. עם נובלס או בלעדיה. אבל בעוד אני צולל במעמקי הנוסטלגיה אנחנו מגיעים ארבעה קילומטר מהפסגה, שם ממתין לנו אגם הקשת בענן, ופתאום אנחנו לא מוצאים יותר את סימני הדרך. השלג כל כך גבוה שהוא כנראה מכסה את חתיכות הפח הכתומות. אנחנו מתפרסים לכל עבר ומחפשים, אבל לשווא. השמש חצתה את הפסגה ופתאום הטמפרטורות בין העצים צונחות בחדות. אני לובש בחזרה את המעיל ולאחר כמה דקות של התייעצות אנחנו מחליטים לרדת למטה. את הבחורות שמשתזפות על גדות האגם הזה, כבר לא נראה היום. אנחנו חוזרים סחוטים לבקתה. אחרי ארוחת ערב וכמה קטעים של ארץ נהדרת, אני עולה שדוד לדרגש שלי ונוחר עד הבוקר. למה לטפס על ההרים? כי הם שם. שאל פעם המשורר וענה לעצמו.

    **

    כמו ישראלים אנחנו חוגגים את יום העצמאות. אפילו שאנחנו לא שם. להגיד לכם את האמת, אני בכלל לא בטוח למה. אבל עבור החבר'ה מהפדרציה זהו האירוע הכי גדול של השנה. "ישראל, היא מילת הקוד שלך", אמר לי סגן הנשיא של סוני קנדה, בפגישת עבודה לפני כמה חודשים. לזכותם של היהודים האמריקאים חייבים להודות שהסולידריות שלהם באה מכל הלב, אבל כמה הישראלים סולידריים אחד כלפי השני? או איזה אחוז מהאוכלוסייה בכלל אכפת לו מהקהילה שמסביבו? רציתי לספר לאותו עורך דין איך פעם אמר עורך הדין פרופסור יעקב נאמן, זה שהיה שר האוצר והמשפטים של ביבי, יום אחד אני רואה אותו יושב אצל ניסים משעל באולפן ואומר לו את המשפט הבא: "אתה יודע למה יהודי צריך שתי רגליים? כדי שהוא יוכל לדרוך על יהודי אחר". אתם בטח יודעים מה היה קורה אם שר של מדינה אירופאית היה אומר משפט כזה בשידור חי בטלוויזיה? אז כן, אני למדתי עיתונות בישראל ואני יודע שאפשר לטעון שמדובר במקרה של א.א.א (איש אחד אמר) אבל תודו שהאמרה של נאמן הרבה יותר נאמנה למציאות הנוכחית בארץ הקודש. בעולם גלובלי אדם יכול לבחור אם להתעצב ולהתעצבן או להתרחק ולהתנכר. יש לי חברים משני הסוגים. ישראלים – מקצועיים ומנותקים לחלוטין. אני לא מטיף ולא מורה דרך, איש הישר בעיניו יעשה. לפי מצפונו ולפי הבנתו. אני שומר על הדברים שחשובים לי. אז ביום ראשון אני מארגן הקרנה של קלאסיקות קולנוע ישראליות, וכשאני עובר על התחקיר אני רואה שכל שלושת הבמאים שבחרתי, אפרים קישון, אורי זוהר ואבי נשר (א.א.א) כולם מצאו את דרכם החוצה מהמציאות הישראלית. קישון יצא לגמלאות בשוויץ עד שהלך לעולמו. אורי זוהר עשה עלייה למאה שערים, ואבי נשר מחלק את זמנו בין לוס אנג'לס ותל אביב. כשאני עושה הקרנת הרצה עם הילדים שלי לסרט "הלהקה" אני רואה איך היד של הבכורה שלי קופצת לכסות את הלב שלה כאשר גילת אנקורי אומרת לדפנה ארמוני"את תשתקי! כבר שמענו היום איך את שרה ואנחנו לא רוצות לשמוע איך את מדברת". אני מביט אליה עם סימן שאלה בעיניים והיא אומרת לי בעברית עם מבטא קנדי "למה היא אומרת לה ככה?". מה אני יכול להגיד לה? זה ישראלית מדוברת. העיקר שבסוף כולם איכשהו עולים על במה אחת ושרים שיר לשלום. היום אפילו את זה קשה לארגן מבלי שאיזה נודניק יקפוץ ויבקש להחרים את האירוע. רגע של מחלוקת, אתם יודעים. אז אחרי ההרים, אנחנו הולכים לשמוע את מארינה מ. בלומין לכבוד יום ההולדת ה 64 של מדינת ישראל, מאחלים לכם בריאות שלמה לשנה הבאה.

    **

    אחרי שהקאנקס שלנו התרסקו בפלייאוף ונשארנו רק עם הגשם הטורדני של האביב, צריך להתחיל להתארגן על בידור חלופי. מקום טוב להתחיל בו הוא פסטיבל הבורלסק השנתי השביעי של וונקובר. זוהו ארוע שמנסה לשמר אמנות במה מהמאה שעברה, אמנות במה של בחורות שעושות קצת סטנד אפ, קצת קברט, וקצת סטריפטיז, הכל טבול היטב בהרבה קנקני שיכר. בידור עממי לחוטבי עצים וציידי פרוות. מסורת עתיקה של עיירות שלג וערי גשם צפוניות, קצת שונה ממערכוני "ארץ נהדרת" ושקיות הגרעינים, תרבות היא עניין גלובלי.  http://www.vanburlesquefest.com/

    **

    "בתור בן אדם, כשרע לי, זה לא בגלל ששכני לספסל הוא קצת הרבה יותר אומלל". מאיר אריאל, "בתור לשיקוף ריאה". ולא חברים, או טו טו שבע שנים בקנדה, וגם אחרי סוף השבוע הזה, עדיין לא ראיתי דוב.

    ''
     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (9)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/4/12 19:17:
      וואו, איך אני אענה לכולכם בבת אחת. מכבית אני מחפש את הדוב כדי להרגיש את הפחד ולהתגבר עליו. איש רוח יקר, אני יודע שזה הולך ונהיה פחות נחמד, לפחות הדור של רזאלה עדיין אופטימי, האם הם יכולים לבנות את זה מחדש? הכל תלוי בכם, רזאלה יקירתי. אני מאחל לכם הצלחה בכל מעשיכם. דמונס, לבחירה שעשיתי יש מחיר, שאותו שילמתי ואני עדיין משלם בחיי היום יום. אבל כן, אנחנו בהחלט חיים אחרת.
        29/4/12 15:45:
      מעניין לקרוא, אנשים שחיים אחרת...נשמע שעשית אחלה בחירה...
        29/4/12 15:29:
      הדיון על הישראליות של פעם, זו הנעלמה, נמצאת לאחרונה הרבה בדיון הציבורי (או לפחות של הציבור שמקיף אותי) ואין ספק שהגעגועים נמצאים. אז למה אי אפשר לשקם את ההריסות ולבנות מהם משהו חדש טוב יותר? פוסט משובח כתמיד.
        29/4/12 09:38:
      אכן, חלק נכבד מהישראליות שאליה אתה מתגעגע נעלמה מישראל של היום. לא יודע אם זה עוזר למתן את הגעגוע. מצד שני, עדיף להתגעגע לישראליות ההיא. לזו של היום, אם היית נחשף אליה באינטנסיביות שלנו, היו לך הרבה פחות סנטימנטים.
      נשמע כטיול מצוין. מבינה ללבך בענין הלבטים אודות הישראליות, אם כי העברתי חג לגמרי פשוט עד פשטני בהקשר הזה (ראה אצלי אם מתחשק). בענין הדובים, אני לא הייתי דואגת יותר מדי. בבקוריי דוקא נתקלתי גם נתקלתי וזה קצת מפחיד...
        29/4/12 03:26:
      תראה, בועז, אני לא רוצה להתלות באילנות גבוהים מדי, אבל תחשוב המינגווי הלך למלחמת האזרחים בספרד ולמסעות דייג בים. ג'ון יוסטון הלך לצוד פילים באפריקה וכאלה, איך אומרים אצלנו: אתה חייב לחשוב מחוץ לקופסא. תאתגר את עצמך, בסך הכל קצת שלג.
        29/4/12 03:06:
      צ'מע, אני מצדיע לך (בהכנעה גמורה...) על האמביציה הזאת של ללכת ולטייל בשלג. כשבתי הבכורה, זאת שכבר עשתה ממני סבא, הייתה בת 3, נסעתי איתה לחרמון. בי נשבעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שלי שם, ובשלג בכלל..., טפו טפו טפו, עמדתי בשבועה זאת עד עכשיו, בכבוד... (((-:
        28/4/12 18:15:
      כשאת צודקת, את צודקת. ברור שזה הרבה יותר מורכב ומסובך, אבל זו רק הזווית שלי. את מוזמנת להמשיך ולהתלוות.
        28/4/12 10:14:

      איזה תענוג זה לקרוא אותך. אתה מאפשר התלוות אליך. הרגשתי כמו החבר הדמיוני בתוך הראש שלך:)

      כמה שהישראליות מסובכת. עשית כמה אבחנות טובות בעניינה. 

      יכולתי לסתור את כולן אחת לאחת, ועדיין כל האבחנות היו נכונות. ככה היא מסובכת. מאשרת ושוללת את עצמה. 

       

      והנוף - נוף הבראשית המושלג הזה - ממנו אין כלום כאן. זה הדבר שאליו אני הכי מתגעגעת בבחוץ של המולדת. לא הניתוק, לא היכולת שלא יהיה כ"כ אכפת, פשוט הנוף. נוף קדומים של מקום אחר בתכלית.

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין