לפני הצפירה הסבירה הגננת לילדים שצריך לעמוד, לא לזוז ולא לדבר. אחר הצהריים הדגימה לי בתי איך עמדה דום בשקט, בראש מושפל, כמו הגננת. נזכרתי באותם ילדים יהודים שאמרו להם לשתוק במחבוא, באותם תינוקות שבכו, בבונקר בגטו או במסתור, והוריהם חנקו אותם למוות כדי שלא יחשפו את דבר קיומו של המסתור ויביאו למותם של כל יושביו. הם היו חייבים לשתוק כדי לשרוד. יהודי טוב הוא יהודי שותק. גם בגטו ורשה 1943, גם בישראל 2013. הצפירה היא פלישה אלימה של "לויתן" ממשלתי, "בהמות" עריץ, "גרגנטוא" מאכֵּל, אל המרחב האינטימי ביותר שלנו, מכוח הסכמה חברתית שאף אחד לא מעז להתנגד לה. מי שעומד דום, מבטא הסכמה שבשתיקה לאלימות הזו. אבל אהוד, איך אתה מצפה ליצור אתוס לאומי, גיבוש חברתי, אם לא על ידי טקסים? לטקסים יש ערך חברתי מכונן. ההיסטוריון אוטו דב קולקה אמר: "אני גם לא משתתף בטקסים. [...] מה שהרתיע אותי הוא האי־יכולת להתמודד ורבאלית עם האירוע, שמובילה לקלישאות. זה דבר כמעט בלתי נמנע. הוא פרי של רצון טוב של אנשים אבל הדיסוננס הנורא הזה בין האירוע ובין הטקס עצמו הרתיע אותי. לא יכולתי לקחת בזה חלק." האם בגלל שקולקה הוא ניצול שואה מותר לו לומר את המובן מאליו? שהטקסים הם קלישאות? טקסים נועדו לחזק בקרבנו מה שאנחנו כבר יודעים ממילא. הם לא נועדו ללמד אותנו שום דבר חדש. הם לא נועדו לגרות את יצר המשחק שלנו, הסקרנות, החדווה או האהבה. הם נועדו לתכנת אותנו. ואנחנו מוכנים לוותר על עצמיותנו, לפעול מכוח חוש העדר, רק כדי לא להרגיש חריגים. רק כדי שנזכה לתחושת הקהילתיות הפרימיטיבית שמאצילים הטקסים. אנחנו עומדים דום כמו אוטומטים מסוממים שעושים למתים "לייק" בפייסבוק. אנחנו מוחים בזעם על החינוך הטוטליטרי והפשיסטי שמגזרים מסוימים בחברה הישראלית מעניקים לילדיהם, אבל מה עם ההיבטים הטוטליטריים בחינוך שאנחנו מעניקים לילדינו? אנחנו כופים על תינוק בן שלוש לשמוע צפירה מחרישת אוזניים, לעמוד בדום מתוח ולהשפיל ראש; ואנחנו כופים על הגננת האוהבת והנהדרת שלו, שבלי ספק רצתה לחבק אותו ולהרגיע אותו, לעמוד בלי לזוז ולהוריד את הראש במשך שתי דקות ארוכות של צפירה מסויטת ומחרישת אזניים, כדי שנזכור ולא נשכח איך לפחד. הוציאו את הילדים שלנו מהעסק הזה. הפסיקו לשטוף להם את הראש מגיל הגן ולהפחיד אותם עד מוות. כל הנצחת השואה ומלחמות ישראל לא שווה סיוט לילי אחד של הבת שלי. כשבתי תגיע לגיל ההתבגרות היא תלמד די והותר על השואה וכל המלחמות שחשוב להכיר. ידחפו לה את זה בבית הספר, בתנועות הנוער, בבית הכנסת, בנסיעות לפולין, במוסדות ההנצחה, בטלויזיה ובאינטרנט, כמו צינור שדוחפים לאווז במפטמה. אל דאגה, היא תגדל להיות מוכת עבר, מוכת טראומה, מוכת אסונות שאינם שלה, אסונות שהמדינה משדכת לה באלימות ובכפייה כדי להפוך אותה לעבד נרצע של היסטוריה מדממת. כאילו לפני שתהיה לבתי זכות לחיות, לפרוח, לשגשג, לחקור, לרקוד, למצות את החיים במלואם – היא צריכה למצות כל שביב של מוות שהתקיים אי-פעם. לידידה טובה שלי יש אחיין בן עשר. הוא גר בסקוטלנד. כשביקר בארץ היא דיברה איתו על הצפירה. הוא לא הבין מה זה. לא היה לו פאקינג מושג מה זה. הנה ילד נורמלי, חשבתי לעצמי. אלה אנחנו שלא נורמלים. ואנחנו הופכים את הילדים שלנו לקורבנות מפוחדים במו ידינו, בשם הדת האזרחית הישראלית. לא צריך להוסיף על הטראומות שאותן נוחל ממילא כל מי שגדל כאן. חשבו על עתיד ילדינו. בטלו את הצפירה. |
תגובות (61)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
על הצביעות שבטקסים, הוכחה מאלפת http://www.haaretz.co.il/news/local/1.1997150
כל מילה בסלע
לא יודעת למה הפסקתי לקרוא אותך סתם עצלנות
כדי לא להעליב אף אחד אני לא אגיד מה אמרתי לילדים שלי לגבי הצפירה.
אחרי שמנהלת בית הספר היסודי בו למדה בכורתי העמידה אותם בכיתה ב מול קיר הנופלים של בית הספר ואמרה ":מי יתן ותלכו בדרכם" שאלתי אותה אם לא מוטב לומר להם בשפה שהם מבינים "הלוואי שתמותו".
מאז כל יום זכרון השארתי אותה בבית ואם מזג האוויר איפשר הלכנו לים ועמדנו שם עם כל הגולשים. אני גרה ליד הצופר העירוני ואין לך מושג באיזו עוצמה הממשלה פולשת לסלון שלי. אצלינו לא קוראים לזה חינוך פשיסטי. זה לא אומר שזה לא פשיסטי. כו להוציא ילדים מזה ושהמבוגרים יחליטו בעצמם מה הם עושיםש
אוי סקוטנלד אהובתי.
היופי האפור שלך גונב את נפשי והופך את ילדייך למשאת נפשי.
אילו רק לא היית גם את שותקת כשבאירופה זרקו צוענים, יהודים והומואים לבורות עמוקים ולאש.
אז אולי לא היו משמידים פולנים ורוסים וצרפתים ושאר אנשים .
אילו היית קצת יותר מעניינת את גרמניה, אז אולי היית מקבלת בליץ משלך.
אילו האמריקאים לא היו נלחמים ומביאים לסופה של המלחמה.
אז אולי גם את היית מרכינה ראש ושמה סמל למלחמה הזו.
אבל היהודים כיהודים היו העם היחידי שביקשו להשמידם כמטרה ולא כחלק מתהליך לחימה ולכן זה לא הפריע לאף סקוטי.
ואותם יהודים הגיעו לכך שיש להם דירה ובית וחוף ים ושם ישראלי ואז נדמה לנו שאם לא נרכין ראש זה לא יהיה כזה נורא. כי אנחנו ישראלים ולא ממש בנים לאותם יהודים שנשרפו שם באירופה או נרצחו במדינות ערב. אנחנו זה כבר משהו אחר לגמרי ולא צריכים להצמד לנהגים שהונהגו לפני 60 שנה ע"י מנהיגנו הזקנים.
ודרך אגב, אותה צפירה משמשת את תחנת מכבי האש בחו"ל כסימן לאיסוף מתנדבים ואף אחד לא מתעלף ממנה. מה שהופך אותה לדרמטית ונוראית הוא הסמל שמאחוריה ולא הצליל. אבל את זה אתה לא יודע, כי רק אתה יודע מה היא מסמלת כשאתה שומע אותה ולא איזה ילד בסקוטלנד.
ואני חושבת שהגיעה השעה להתריס. כי כך אי אפשר יותר. יש הרבה דרכים להתריס, וצריך לחשוב איך נכון לעשות זאת, אבל ודאי לגמרי שהגיעה השעה לומר די ובקול גדול.
בבית, איני עומדת.
בחוץ , בכדי לא להיות יוצאת דופן, אני עומדת.
אי העמידה בחברה/קהילה, מתריסה.
העמידה בצפירה אינה "במקום" כפי שציינת - מדובר בסה"כ ב 60 / 120 שניות .
היא בנוסף .
לא רוצה לעמוד ולכבד את זכר הנופלים - זכותך .
גם הרבה חרדים לא עומדים לפי אמונתם . זכותם .
שמאלני קיצוני ימני קיצוני SAME SAME
אני הולך ערום. זה מתוך כבוד למסורת של אבותינו. קופים, נו.
אם כבר אנחנו מנסים להכניס זה את זה למסגרות ולהגדרות, להלן מילון מונחים קצר:
שנאה: רגש אמורפי ועז, קצר מועד, שאני חש כלפי מי שעשה מאמצים חריגים על מנת להיות ראוי לו - למשל, מי שחתך אותי בכביש או מי שהזיז לי את העגלה בתור לקופה בסופר כשהלכתי להביא רק עוד משהו אחד.
בוז: רגש עמום שמתגבר תכופות, כמו מיצי קיבה, כשאני חש בנוכחותה של דת כלשהי בסביבה. תנוח דעתך: אני לא בז לדת היהודית באופן מיוחד. אני בז לכל דת באשר היא.
הדת היהודית: הקרובה הזקנה, המביכה והסנילית של התרבות היהודית.
פליאה מהולה בחוסר הבנה: מה שאני חש כשאני רואה רופאים חובשי כיפה (כמו זה שהציל את חיי ב-2004).
ויש עוד, אבל אני מסתכן בשיעמום סובבי, אז -
תודה שהייתם עמנו.
אוקי מודה בהדיוטות. כיצד טקס שנולד בבריטניה ב-1919 לזכר קרבנות מלחמת העולם הראשונה (ולאחר התקבל בעוד ארצות) הפך להיות לסמל לדבר כל כך מתועב? (אני מניח שההתנגדות היא לא המקור הנכרי של המנהג שאם לא כך היה עלינו לבטל את חג האורים בחנוכה, חג התחפושות בפורים, וזו תחילת הרשימה).
חוץ מזה שלהתנגדות למנהג (או טקס) רק משום היותו מנהג יש משהו מהילדותיות (הרצון להבדל מההמון שעושה את אותה הפעולה). אינני יודע עם הקביעה שלך שרוב הנוהגים על פי טקס כלשהו (נניח עמידה בצפירה) עושים זאת באופן אוטומטי ואין מאחורי פעולתם שום תוכן - נובעת ממחקר מעמיק (או אולי רק מהשלכה עצמית?), אבל לדעתי בין שתי האפשרויות להשתתף בטקס מתוך אוטומציה לעומת לא להשתתף כלל עומדת גם אפשרות שלישית - להשתתף בטקס ולצקת במנהג את הערכים והתכנים שלך.
---
יש הבדל בין חרדים (שגם להם לדעתי יש זכות קיום, על אף כי מדומני שאתה סבור אחרת), לבין אורטודוקסים מודרניים. אתה במשפטיך אודות באי בתי כנסת לא עושה שום הבדלה. וכן, אפשר להיות אדם דתי/מאמין/מחולל כשפים/ועוד כל מיני דברים שאתה בז להם, וללמוד/ללמד במכון ויצמן, בטכניון ובניסן נתיב. אה, וגם להיות חתום על אד"י. תבוא פעם לאחד בתי הכנסת של "יקר". אולי תצליח לראות דבר מה אחר ומפתיע, מבעד למסך דק של שנאת הדת (היהודית) וכל מה שכרוך בה.
על סמך קריאה בסידור התפילה, בטקסטים של תפילה, בספר הג'נוסייד הסדרתי המכונה "ספר יהושע", בספר החנופה המביך לאללה - למרות רמתו הספרותית הגבוהה - "תהלים", וגם מעט בתלמוד; על סמך צפיה באנשים שיוצאים מבתי כנסת ושורפים עגלות אשפה, מיידים אבנים על מכוניות ובהן תינוקות, פוגעים בשוטרים וקוראים להם "נאצים"; על סמך כל מקרי ההדרה והפגיעה במעמד האישה, החירש, השוטה והקטן (והקטין) על ידי החברה החרדית ובמקרים מסוימים גם הדתית; על סמך השו"תים ההבלותיים שאנו שומעים עליהם השכם וערב; על סמך הבסיס ההלכתי שמקנה מעמד עליון ליהודי ומעמד של בהמה לגוי; על סמך הימנעותם של רבים מתרומת איברים, בהשפעה דתית, והרי בכך הם גורמים למוות של רבים וטובים. איפה למדו הדתיים את כל זה? במכון ויצמן? בסינמטק? טוב, דברים שרואים ממדינת ירושלים לא רואים משם.
אהוד, התגובה האחרונה שלך מתממת.
הרי כתבת:
"בית הכנסת הפך ממקום שמפיק משמעות למקום שמכניס את כולם לאותה תבנית - חוסר חשיבה, אמונה במקום חקירה, קיבעון וקיפאון במקום התפתחות."
על סמך איזה ידע או הבנה קבעת את הקביעה הזו?
על סמך אי הבנתך בדת? או על סמך דעתך כי אנשים, אשר מבקרים בבתי כנסת מסכנים אותך ואת אורח חייך?
לאנשים האלה אין זנב וקרניים (לפחות בבוקר, כשהתלבשתי והסתקרתי לא מצאתי כאלה, על אף כי זנב יכול להיות נחמד בעונת יתושים הבאה אלינו לטובה). בכל ביקור שלי בבית כנסת אני לומדת משהו חדש, משהו שגורם לי לחשוב, להתלבט, להרהר, לבחון מחדש. וזה נכון לא רק לגבי, אלא גם לגבי אנשים אחרים מסביבי (גם נטולי קרניים וזנבות).
תאכל'ס, עצוב לי לקרוא דברים מהסוג הזה שכתבת. מה גם, שאורחות חיינו כנראה לא כל כך שונים, כפי שנדמה לך.
אני לא מבין בכשפים; אני לא מבין בקוסמולוגיה של ימי הביניים, הטוענת שהשמש סבה סביב כדור הארץ; אני לא מבין בתורת ארבע הליחות של "רופאי" ימי הביניים; אני לא מבין בקרניולוגיה (ה"מדע" של מדידת מנת המשכל על פי נפח הגולגולת); אני לא מבין ב"מדע" הגזע; אני לא מבין בתפיסת העולם שקבעה במשך מאות שנים את נחיתות השחורים בדרום המושבות הבריטיות וארצות הברית. אני לא יכול ולא רוצה להסביר את התורות האלה ולפרט את מרכיביהן, כי אני מוצא אותן מתועבות, הרסניות ורצחניות, ואת הקידמה האנושית אני מגדיר בין השאר בכך שהן הסתלקו מהעולם.
באותה מידה שאיני מבין בחוליים אלו, אני לא מבין בדת ואני מקווה שהקירבה הגדולה ביותר שאי-פעם אתקרב לנושא הזה תהיה בחקר הסיבות הפסיכולוגיות והסוציו-ביולוגיות לקיומה של הדת: למה כל כך הרבה אנשים משתעבדים לזה? מה היתרון האבולוציוני של הקשקוש הזה? יש כמה תשובות טובות, אפילו באינטרנט, אבל אין מה לפרט לפני שהסכמנו שזו בכלל בעיה. כל תחום הדעת הזה, הדת, אינו רלוונטי לחיי. הסיבה היחידה שאני חייב להתייחס אליו היא - שהוא מסכן אותי ואת אורח חיי.
תודה.
גם זה:
"כמה מההולכים לבית הכנסת מבזבזים את חייהם בחזרה תוכית על טקסטים מעופשים מיוֹשֶן במקום להזיע על טקסטים פילוסופיים, מדעיים, היסטוריים, חברתיים? בית הכנסת הפך ממקום שמפיק משמעות למקום שמכניס את כולם לאותה תבנית - חוסר חשיבה, אמונה במקום חקירה, קיבעון וקיפאון במקום התפתחות."
לא נשמע מי יודע מה מדעי פילוסופי.
ומה גורם לאנשים בדור הזה (והם חדשים בעולם) לזלזל בנדבכים על גבי נדבכים של ידע וטקסטים?
חיים באר הסופר אומר שהתלמוד זו היצירה הכי גדולה שנכתבה מאז ומעולם.
אבל לזכותו שלא אמיר יאמר שהוא מגביל ל: "כמה מההולכים..." עם סימן שאלה.
מעניין אם הוא עדיין מטקטק מתוך שינה...
ולמר שרון יש כמה מניות בענייני יום זכרון. איך קראו למלחמה ההיא... לבנון? 30 שנה, לך תזכור.
אהוד אמיר, אני אוהבת אותך. כן תרבה.
ולכל המצקצקים (אם תקום בישראל מפלגת צקצוק בע"מ, היא תקבל יותר קולות מביבי): תחשבו כמה נוראה המציאות/השיטה/המדינה שבה השמעת דעה כמו שהעלה כאן אהוד מחייבת אומץ רב כל כך והשקעה במערכת אזעקה ביתית מתוחכמת.
מצטער, זה בלתי נשלט. כמו הטיק של אריק שרון.
א. אתה בן אדם יותר טוב ממני.
ב. דברים שרואים משם (מאה שערים, טורונטו) לא רואים מכאן.
מאז שיש לי חיבור לאינטרנט המהיר אני לא צריך חיבור לקהילה.
אשכרה ניצול (יום ה)שואה.
זה כי לא עמדו לי כוחותי.
"הצרה היא שאנשים קוראים יותר מדי. שידפדפו."
יוסי בנאי זצ"ל
בהחלט. לא רציתי לערבב שמחה בשמחה ::))
נו, שוין.
אגב, גם בתיאטרון בסיומה של הצגה טובה, אתה לא חייב להצטרף לריטואל הקולני הזה של מחיאות כפיים וקריאות הידד המוניות. אתה יכול להישאר לשבת לפרגן בלב.
משהו שאמר אלברט איינשטיין על קריאה:
"מגיל מסוים קריאה מסיטה את התודעה מן המרדף היצירתי. מי שקורא יותר מדי ומפעיל את המוח פחות מדי נופל להרגלים של עצלנות מחשבתית".
את עומדת מתוך כבוד ותודה על המחיר שהם שילמו, או כדי לא להעליב את הנעלבים?
גם אני, אם אתרע מזלי להיות בין אנשים בצפירה, עומדת. אבל זה לא מתוך "כבוד ותודה", אלא סתם כדי לא לעורר מהומות.
עם מה שאמרת על חתונה ברבנות אני מסכימה לגמרי, ומרחיבה את זה גם לטקס הנורא מכל, "ברית מילה".
"במקום ללמד על הארץ דרך הרגליים, דרך ההיסטוריה, דרך האנשים שחיים בה והדמויות ההיסטוריות שלה - אנשים מסמנים וי על העמידה הסתמית במשך הצפירה"
אני בכלל לא מבינה את הטיעון הזה. ואם כן היו מלמדים את כל זה אז זה היה בסדר לעמוד בצפירה וללכת לטקסים? יש אנשים שגם עומדים בצפירה וגם בקיאים בתולדות העם והמדינה דרך הרגליים והראש ומה שתרצה.
אני חובבת קטנה מאוד של טקסים ודגלים וסמלים וזו אחת הסיבות שאפילו כתובה וטבעת נישואים אין לי. אם הצפירה תופסת אותי בדלת אמות אני לא טורחת אבל אם אני ברשות הרבים אני עומדת. אני עומדת מתוך התחשבות באנשים שהיום הזה כן משמעותי להם. יש רבים כאלה ואל לנו לשפוט אותם. אני עומדת מתוך כבוד ותודה על המחיר שהם שילמו. אני חושבת שיש משהו אגוצנטרי וילדותי בטענות של "אתם לא תגידו לי איך לזכור".
"טקסים יוצרים מכונות, רובוטים, אנשים מתוכנתים. טקסים נותנים לאדם תחושת קהילתיות מגוננת, שמהווה תחליף עלוב לחיים בעלי משמעות. כמו הריטואלים הדתיים"
אנשים עושים מלא טקסים ואתה יוצא ספציפית נגד טקסי הזיכרון והטקסים הדתיים. אני למשל חושבת שכל זוג חילוני שמתחתן ברבנות (וממילא מתגרש שם) מזיק לחברה הישראלית הרבה יותר מאלה שמוכנים לסתום את האף ולעמוד בצפירה.
פוסט מעולה, תודה!
גם אני לא עומדת בצפירה כבר כמה שנים. מאז שאני זוכרת את עצמי האקט הזה נראה לי מזוייף, צבוע ולא מכבד, אבל לקח לי יותר מ-30 שנה להיגמל מההתנייה.
עוכר ישראל!
לא עמדת בציפיותי!
גם אני לא עומדת בצפירה. כבר כמה שנים. זה היה לי קשה מאוד, למעשה המחווה הישראלית היחידה ששמרתי עליה כשעל היבטים רבים אחרים של הזדהות קהילתית כבר ויתרתי. עד שהנחתי לה. את הפוסט הזה של צפריר בשן מומלץ מאוד לקרוא.
הצפירה היא לא באמת פקודה אמיתית למוח להתחיל לחשוב על "ההולכים". מאידך יש בהחלט היגיון בדבריך לגבי העדריות. האתוס הישראלי הזה, שטופח סביב הנופלים הוא בעיקר להאדיר את קורבנותם ובישראל הוא "אקט חינוכי" מהגיל הרך לטפח את סיפורי הגבורה כלפי "הגיבורים" אך לא פחות מכך זה גם נובע מרגש האשם לבני המשפחה על שזוכרים שהם משלמים קורבן ולכאורה לא לשווא. אישית בזמן הצפירה אני תופסת מחסה בבית. לא רוצה לחשוב שאני פוגעת באחרים. ויש כאלה שכך מרגישים. אהוד, תיזהר אתה יודע מה קורה לכבשה הנשארת מבודדת מחוץ לעדר, ראה הוזהרת:))