את האשה החדשה (הישנה) שלו. 

היא יצאה מהרכב עם התינוק החדש שלהם על הידיים. הביאה את הילדים שלי לגן.

יצאתי לקראתם, וראיתי אותה עומדת בצד, נבוכה כל כך. 

13 שנים היא הייתה "האשה האחרת", דמות נעלמת ומפחידה. 

אני מצטמררת רק מלשמוע את שמה.

היא היתה "ההיא", זאת שבגללה הוא שיקר לי כל השנים. שאליה הלך בסתר, ואליה חזר אחרי הפרידה שלנו (או אולי לפני? אני לא יודעת).

ועכשיו היא עמדה שם עם הילדים שלי בכניסה לגן. והבנתי שהגיע הזמן להתמודד עם כל הפחדים שלי.

ויצאתי מהאוטו - והסתכלתי עליה בפעם הראשונה באמת, וראיתי שגם היא מבולבלת ונבוכה.

עומדת בצד, מחבקת את התינוק, ושואבת ממנו נחמה.

אז ניגשתי אליה ללחוץ לה את היד. 

הבנתי שהרגעים האלו, המציאות הקטנה הזאת שמתרחשת בבוקר במגרש החניה מול הגן - היא הרבה יותר פשוטה וארצית מהמילים שאני כותבת עכשיו.

מדובר בסתם אנשים.

אז לחצתי לה את היד והבטתי לה בעיניים הכחולות והיפות שלה.

וזהו.

השמים לא נפלו, והאדמה לא רעדה. 

הסתכלתי לעוד פחד שלי בעיניים - והאדמה לא רעדה.

קיבלתי מתנה.