0

1 תגובות   יום שבת, 28/4/12, 19:53

המשורר מציף בנו ללא רחם בשוט המילים הכואבות: "ומה לעשות שאצלי/ הניתוח הצליח ובגדד/ מתה. ולא נותרה/ אלא המוסיקה שהיה אבי/ שומע בתחנות הבושה,/ כשהמתין בחניון התת-קרקעי,/ לקחת אותי אל צבא העם/ בדרכו לעבודה.// ולא אשכח לעולם/ את עצב ידו המגששת/ אחר העברית ,להחליף מהר,/ לפני שיוצאים ועולים/ מעל פני האדמה." (עמוד 61) כמה קילומטראז' של נוסטגליית שקיות שחורות שמסביב לעיניים טרם ייקרעו בניילון הדמעות הוא מעביר בהינף קולמוס. המשורר אלי אליהו.http://www.youtube.com/watch?v=jYfaD_Y0nUw&feature=relmfu

 

דרג את התוכן: