לא ראיתי את ההצגה של חנוך לוין, אבל אני מבין לתחושת האמביוולנטיות שהצופים יכולים לחוש בסיום.

'היה לא יפה', כי הדמויות המתוארות הן אלו שהגיעו לשפל המדרגה- דמויות שאנחנו לא מעוניינים בחברתן ואף אחד מאיתנו לא רוצה אותן כשכנות בבית המשותף. היה לא יפה כי חשנו רחמים כלפי אותן דמויות.

מצד שני- 'היה יפה' כי יכולנו להיכנס לדמותו של המספר, או של השכנים או של הגיבורים עצמם ומתוך תחושה של הזדהות יכולנו לגלות חמלה כלפי אותם אומללים, ומתוך התיאורים שלך ניכר בך שחשת חמלה כלפי אותם אומללים, ואפילו התקוממת על כך שלא שפר עליהם גורלם.

ככלל, רגש הרחמים הוא רגש פחדן ורגשני המלווה בתחושה של סלידה ורצון להיפטר מתחושת המועקה של מצוקת הזולת. כך קורה כשאנו נתקלים באותו קבצן רחוב קטוע רגל, במקרה הטוב אנחנו משליכים לעברו מטבע ומתרחקים במהירות מהמקום, אבל בדרך כלל אנחנו רק מסובבים את הראש ומרחיבים צעד.

לעומת זאת, רגש החמלה הוא רגש אציל של הזדהות אמיתית עם סבל הזולת ורצון כן לעזור לו או להשתתף בצערו. לשבת ליד אותו קבצן, להקשיב לו, ללטף אותו במבט מבין- זוהי חמלה. ואני לא מתייחס לצדיקים של ממש שיכניסו את אותו קבצן אליהם הביתה ויכבדו אותו במקלחת חמה ובארוחה דשנה- זה מעשה חסד של ממש שאפשר לפגוש רק אצל מאמה תרזה או בסיפורים.

ואולי, רק בסיפורים ובמחזות אנחנו יכולים להיכנס לדמויות הגיבורים, להזדהות איתם ולטעום מאותה חמלה ללא סכנה שניפגע ושמשהו מהזוהמה ידבק בנו, או ,חלילה וחס- ידביק אותנו.