לכל אחד שניסה לנהל שיחות נפש עם תינוק בן יומו, פעוט בן מספר שבועות ואפילו חודשים, התגנבה לעיתים תחושה קלה של: "אולי אני סתם משתטה? ומי אמר שהוא בכלל שומע ומבין אותי?" מבע הסקרנות הנשקף מהעיניים התמימות הנפערות לרווחה מוכיח שהמאמצים זוכים למשוב כלשהו. איכשהו הוא כנראה מזהה את הטון ההורי ומרגיש את החמימות הנושבת מהמילים, אבל מעבר לכך? זה כנראה רק הדמיון המפותח של ההורים הנלהבים ובעיקר האימהות הבלתי נלאות. למרות שהתפקיד הזה של פטפוט בלי הפסקה תפור על אהבת הדיבור המוטבעת בהן מבריאתן, גם הן עלולות לחוש לא פעם מעט מגוחכות כשהן משתפות את העולל בכניסה לרופא ש"הנה כבר אנחנו בפנים ואל תבכה חמוד התור מגיע" וטורחות לספר לו ש"מאד התגעגעתי אליך בעבודה" ולהתעניין באמת ובתמים "איך היה אצל המטפלת?" בשלב שבקושי מלמולים יוצאים לו מהפה. חלקן מצפצפות על המבטים הבוהים, בעיקר מאלו שכבר עברו את הגיל ושכחו איך הן הצטיירו כלפי חוץ כשטיילו בשבת אחה"צ וניהלו "שיחת רעים" עם התינוק בן השבועיים. הן יקריאו לו ספרים, ישירו איתו שירים ויתייחסו אליו כמו למבוגר קטן, שרק לא מסוגל לענות. הן תתעקשנה אפילו לא לרדת נמוך לשפתו התינוקית ולנהל שיח בוגר ורגיל לחלוטין, שייתפס מן הצד כקצת הזוי ומופקע מרמתו של פעוט ממוצע.

כישרון שפתי מולד 

האם באמת יש טעם "להגזים" בהשקעת האנרגיה בתחום השפה, כשעושה רושם שהתינוק זקוק בעיקר לליטופים, חיוכים ואמצעי גרייה אחרים? האם זו רק הלהיטות האימהית להפוך את בן טיפוחיה לגאון המקומי, המדבר "חלק" לפני שכולם סביבו למדו להגות משפט, היא שגורמת לה ללכת רחוק או שיש לכך סימוכין מחקריים? עד כמה יש להורים משמעות על מהירות קליטת השפה והיקף אוצר המילים שיהיה לילד ועד כמה הם יכולים להשפיע על רמתו?

נראה שכולנו מעריכים פחות את יכולות התינוק שלנו, כמו גם את התפקיד המכריע שיש בידינו לשלב הקריטי השפתי שלו המתרכז ע"פ טווח די מוגבל בחייו. הקב"ה ברא את התינוק עם יכולות מרשימות לקליטת שפה, שמתחילות לפעול כבר מרגע לידתו. לכן מעבר לצרכיו הפיזיים השונים חשוב מיד בצאתו לאוויר העולם לטפח גם את שפתו ולשכלל אותה בכל גירוי סביבתי אפשרי. גם אם "המילה הראשונה" מתאחרת לפחות עד "יום הולדת הראשון" (במקרה הטוב), אין יום שבו הוא לא מטמיע צלילים, הברות וקולות, שיפרצו ממנו ברגע המתאים בקצב מרתוני המפתיע אצל כל ילד מחדש. למרות שלימוד שפה הוא אחד המיומנויות הקשות ביותר, תינוקות "מוכשרים" במיוחד לקלוט את השפה שבסביבתם עם הצלילים המיוחדים, הקצב, האינטונציה והרצפים הצליליים שלה. הם שומעים, מקשיבים ולומדים על השפה הרבה לפני שהם מבינים אותה. לכן חשוב לדבר אליהם כבר מההתחלה.

10 מילים חדשות ביום 

ההורים צריכים לדעת שהשפה לא מתפתחת ב"ואקום". ניסיונות שנעשו על ילדים ששהו בסביבה פסיבית, שלא עשתה מאמצים לדבר אליהם ולעורר את שפתם הרדומה, הוכיחו שהם סבלו בהמשך משפה דלה ורדודה עם קשיים לאורך כל הדרך. ככל שההורה יהיה יותר שותף לתהליך השפה כך יש סיכוי למיצוי הפוטנציאל שלו. כשתינוק נולד הוא מסוגל להבחין בין כל 150 צלילי השפה הקיימים בכל השפות האנושיות. עד גיל שנה היכולת הזו נעלמת והוא מתמקד בשפה המדוברת בקרבתו. בשלב הזה, אם הכל תקין, הוא אמור להבין כמאה מילים בסיסיות, בעיקר אלו המתייחסות לבני משפחה, חיות בית, דברי מאכל, צעצועים וחלקי גוף. חלון הזמן שלו להגדלת אוצר המילים שלו מכמה עשרות לכמה אלפים הוא בטווח של 5 השנים הראשונות. בגיל שנה וחצי הוא יסתפק בכ-25 מילים ובגיל 6 יגיע אוצר המילים לכ-15 אלף, מה שמחייב אותו ללמוד 10 מילים ביום בממוצע לאורך כל השנים הראשונות!

למה כדאי להגיב לכל מלמול? 

מחקרים רבים בתחום השפה הוכיחו בוודאות: כדאי לדבר ומה שיותר, בלי להתבייש מסיטואציות כאלו או אחרות ולהרגיש מבוכה כשמדברים אליו כדבר עם גדולים ומבינים כי ההשקעה מוכיחה עצמה! מכאן ואילך נחלקות הדעות על אופן הדיבור. האם הצורה הילדותית או הבוגרת עדיפה? האם חייבים להגביה את הקול כדי שהוא יקלוט או שגם דיבור חופשי טבעי עושה את העבודה? קבוצת חוקרים שבראשה החוקר גולדסטיין עקבה אחר 60 תינוקות בגילאים ממוצעים של תשעה חודשים עם אמהותיהם ובדקה אותם בסביבתם הטבעית. המטרה הייתה להבין למה התינוק מגיב הכי מהר וטוב ומה הדרך האידיאלית לתקשר עימו. לשם כך הציבו מצלמות שתעדו את ההתרחשויות. כל קבוצת אימהות קיבלה תדריך מפורט איך לתקשר עם התינוק, כאשר המשוב של "דיבור התינוק" עם דיבור האם הוקלט און ליין. המחקר התבסס על מחקר קודם, שהראה כי אימהות שתקשרו עם תינוקם בדרך של "שיחה הדדית" (מלמול התינוק גורר תגובה מילולית של האם), עוררו אצלו תגובות דומות יותר לדיבור מאשר אצל אימהות שהגיבו מילולית לתינוק באופן מקרי ומשתנה.

בקבוצה הראשונה התבקשו האימהות להגיב למלמול התינוק באופן מיידי באמצעות דיבור של תנועות בלבד. בקבוצה השנייה התבקשו האמהות להגיב למלמול התינוק באופן מיידי באמצעות דיבור הכולל עיצורים ותנועות ומורכב ממילים. שתי הקבוצות נדרשו להגיב מיידית ותוך התקרבות לתינוק, חיוך ומגע. בקבוצה השלישית ששימשה כקבוצת ביקורת האימהות דיברו לתינוק באותה חלוקה (תנועות בלבד או גם עיצורים ומילים) וגם חייכו והתקרבו בזמן ההתקשרות איתו, אבל הן לא הגיבו למלמולים ויזמו שיחה לפי רצונן. התוצאות הוכיחו בבירור כי יש משמעות להתייחסות מיידית למלמולי התינוק. אם מזכים אותו בתשומת לב מהירה למלמוליו, משדרים לו את החשיבות הגדולה שיש לשפה וכך מגרים אותו לדיבור וגם לחקות את דפוסי השפה של ההורה. התינוקות לא רק חיקו מה שהם שמעו, הם גם התקדמו לפי מידת התגובתיות אליהם. בקבוצה הראשונה, שנחשפה לתגובות המורכבות מתנועות בלבד, פטפטו ומלמלו קולות הדומים יותר לתנועות. לעומתם, תינוקות הקבוצה השנייה, שנחשפו לתגובות המכילות תנועות ועיצורים, מלמלו באופן שנשמע כרצף עיצור ותנועה. בשתי הקבוצות הבאות ששמעו לכאורה אותם צלילי דיבור כמו בקבוצות הראשונות אך לא קיבלו משוב למלמולם, ההתקדמות הייתה יותר איטית. ניכר כי התינוקות לא למדו דפוסים חדשים של תנועות או עיצורים ולא שינו מאפייני דיבורם. מדהים לגלות כיצד התינוק קולט את הניואנסים הקלים וכיצד עודף תשומת לב למלמוליו מביאה אותו לקידום מהיר יותר!

לדבר בשירים ובמשחקים 

גישות שונות מציעות דרכים מגוונות לדיבור אל הילדים ומנסות למצוא את שביל השיחה האופטימאלי. קלינאיות התקשורת ממליצות על הגישה השפתית של "דיבור מיוחד" אל התינוק. איטי, רך, מתנגן, עם הטעמה, שלגרסתן תיקלט ותובן יותר. לדעתן, יש להתאמץ לדבר אחרת. לחזור על מילים חדשות מספר פעמים, להגות אותן מול הילד באופן שיראה איך נעות השפתיים תוך כדי ולהדגיש בבירור את כל הצלילים במילה. ההנחה היא שכך הילד קולט היטב את המילים ואיכות הדיבור שלו כשהוא חוזר אחריהן באותו אופן טובה בהרבה. מצד שני, הגישה הזו לא בעד לדבר באופן תינוקי וילדותי.

גישות אחרות המסתמכות על חיקוי הדיבור התינוקי סבורות שדווקא כשמנסים לרדת לגובה ההבנה והשפה של הילד התקשורת תהיה טובה יותר. תינוקות נהנים משפה תינוקית וזקוקים לה. המתנגדים סבורים שהילד מבין מספיק כדי שניתן יהיה לפנות אליו כאל מבוגר קטן עם סגנון דיבור בוגר ומקדם. יש המציעים לפעול בדרך חווייתית של משחקים, שירים וריקודים שינעימו את לימוד השפה. לא להסתפק בדיבורים בעלמא רק באופן ישיר, שלפעמים הוא גם תובעני, אלא ללמד שפה בדלת האחורית בלי שהילד ירגיש שהוא "בשיעור". הלימוד תוך כדי משחק או שירה הוכח כהרבה יותר אפקטיבי ובר תוצאות ויש לו השפעות על כל האינטראקציה עם ההורה ועל הדרך בה יתייחס בעתיד ללימודים בכלל. אל תהססו להתחיל לקרוא לילד סיפורים כבר מהרגע שהוא מסוגל להתבונן ולהקשיב. הכל מוטמע ויצוץ בשלב מסוים. יש תמורה לכל קריאה משותפת, משחק או שירה בצוותא דווקא עם הדגשת המילים. המומחים סבורים ששפת המוזיקה גם היא מחוללת פלאים ושימוש בשירים, הכוללים הברות ומילים המוכרות לילדים, מביאה לחיקוי מיידי אצל הילד.

תינוקות מעדיפים "אימהית"

והנה הבשורה הגדולה לאימהות. השפה האוניברסאלית שהאינטואיציה שלהן המציאה, המבוססת על משפטים קצרים ופשוטים, טון "גבוה", נטייה לחזור שוב ושוב על אותה מילה ובעיקר ניגוניות ייתר עולה ויורדת בחדות, זוכה אצל התינוקות למרב הקולות ונמצאה כצורת הדיבור התואמת ביותר את צורכי התינוקות, בכך שהיא מסייעת להם להקשיב ולרכוש היטב את השפה. תינוקות מן השורה מעדיפים שידברו אליהם ברור, לאט ולא עמוס. הם נהנים בעיקר משפת ה"אימהית" שהמציאו אמהותיהם וזכתה לכינוי באנגלית motherese . דווקא האינטונציה המוגזמת והפאתוס שאולי נתקל בהערות של: "למה את מדברת אליו כ"כ בקול? את חושבת שהוא לא שומע?" הוא שמייצר את הפידבק המקסימאלי. בניסויים מצאו שכאשר הושיבו תינוק מול שני רמקולים — באחד השמיע לו את קולה של אמו המדברת "אימהית" ובשני קולה של האם, הדוברת צלילי דיבור רגיל, התינוק העדיף בוודאות להאזין ל"אימהית".

מה לא מומלץ לעשות?

בלי השוואות — הבן של השכנה ושל האחות אולי כבר מספרים סיפורים כששלכם בקושי פותח את הפה, אבל מי אמר שהקצב והבשלות שלהם זהים? חשוב לזכור שלמרות שהמלמולים והמילים הראשונות מופיעים בערך באותו זמן, יש פערים עצומים בין ילדים בתחום הבשלת הדיבור וקצב ההתפתחות השכלית והרגשית הנדרשים לדיבור. אוצר המילים בגילאי שנה וחצי יכול לנוע בין 20 ל-600 מילים ועדיין נחשב תקין ולכן גם אם ב"טיפת חלב" מצביעים על נורמות ועקומות שהילד שלכם חורג מהן, זו עדיין לא סיבה להילחץ מההשוואה ולייצר רף לפי מה שמקובל בשכונה או במעון.

בלי לחץ — גם אם אתם היסטריים מ"תענית הדיבור" שהילד כופה על עצמו, זו אינה סיבה לייצר סביבו אווירת פאניקה. כל ניסיון ללמדו את השפה בדרך מלחיצה ותחרותית יביא לתוצאה ההפוכה. האווירה סביב השיחות עימו צריכה להיות רגועה, נעימה ובדרך חווייתית, שתדרבן אותו לשתף פעולה. אין סיבה להפוך למורים ולא לחייב את הילד "תגיד כך וכך..." או להציף אותו בעודף שאלות, כאילו מדובר במשימה או תרגול חובה. ככל שהלימוד יהיה יותר טבעי ומשוחרר, צחקני ומשעשע כך הוא יניב יותר פירות. חלק מהמומחים סבורים שהניסיון לדחוס עוד שפה בשנה הראשונה הקריטית יכול להעמיס על ילדים מסוימים יתר על המידה ולהיות בגדר תפסת מרובה לא תפסת. בד"כ כששתי שפות מדוברות בבית באופן עקבי ולא מבלבל הילד נהנה מהכלי הנוסף שקיבל לחיים. אך יש בעלי מקצוע הסוברים שעדיף להתחיל עם שפה נוספת רק בגיל חמש שש. גם ניסיונות לתקן שוב ושוב מלחיצים וגורמים לנסיגה. אם ילד באופן קבוע חוזר על טעות לשונית אין לצחוק על כך כי דווקא בשל כך הוא עלול להשריש אותן לשפתו.

כשהילד לא מדבר

לחץ לא משיג את המטרה אבל זהירות ייתר מתבקשת, בעיקר כשהילד (כללית, בנים פחות זריזים ברכישת השפה מאשר בנות) לא הולך בתלם, עד גיל שנתיים לא מדבר כלל ובגיל שלוש לא מבטא כלל מילים ולא בונה משפטים פשוטים, כיתר בני גילו. יש סימני אזהרה המעידים על בעיית תקשורת ומחייבים בירור אצל גורמי מקצוע. כאשר תינוק מפסיק למלמל, כשהוא מאחר באופן משמעותי בדיבור וכד´. איחור בהתפתחות השפה יכול לנבוע לפעמים מילד הגדל בבית דו לשוני ונחשף ליותר משפת אם אחת (יש נטייה אצל הילדים לדבר מאוחר מאחרים אבל בסוף רובם מדביקים את הקצב) ומצוי במשפחות בהן יש נטייה מילדים קודמים לאיחור בדיבור. גם בעיות שמיעה יכולות לגרום לכך, כולל בילדים שעברו דלקות אוזניים רבות או סבלו רבות מנוזלים באוזניים, (לעיתים הן הסיבה להפסקת מלמולים פתאומית) וכן לקויות בתחום השפה והתקשורת המחייבות ברור מעמיק.

חשוב לזכור שהפרעות בדיבור מהוות סיכון גבוה להפרעת למידה ולבעיות חברתיות ולכן כשמתעורר חשד לבעיה כלשהי כדאי למהר לאבחן ולטפל. לפעמים בעיית שמיעה קלה יכולה להוות אבן נגף קשה. כאשר אינה מתגלה בזמן היא אף מתייגת את הילד למסגרות הלא מתאימות ועוצרת את התקדמותו. התפקיד של ההורים להיות עם אצבע על הדופק. אם הדיבורים שלהם לא עושים רושם על הצד השני, לנסות לדבר על כך עם הגננת, המטפלת, רופא הילדים וכד´ ויפה שעה אחת קודם!

מתי הוא יגיד אימא?

 שלב המלמולים — תינוקות בני מספר חודשים (3-12) מתחילים להשמיע הברות שונות הנשמעות כמו "המיית יונים" ונובעות על רקע הניסיונות הרבים של הוריהם לתקשר עימם. בשלב הבא הם עוברים לשלב המלמולים של הברות שונות הנשמעות זהות להפליא אצל רוב בני החצי שנה, כולל בקרב תינוקות חרשים. לקראת גיל שנה מתחיל השינוי וכל תינוק ממלמל לפי הצלילים של שפת אימו. התינוקות החרשים מפסיקים למלמל ולומדים להשתמש בידיהם כדי להפיק את שפת הסימנים.

 שלב המילים — בערך בגיל שנה מתחילים תינוקות לבטא את המילים הראשונות הדומות אצל רובם: אבא אח"כ אימא ואור. בהמשך יופיעו מילים המתייחסות לבעלי חיים, לשמות פרטיים של אנשים, דברי מאכל ועצמים נוספים. חשוב לציין שיש פער בין כמות המילים שהילד יודע לומר לבין הבנתו אותם, מה שגורם לו למשל לכנות את כל הדודים באותו שם ואת כל בעלי החיים באותו שם (חתול למשל). הנטייה הולכת ופוחתת כשאוצר המילים גדל והיא נעלמת בסביבות גיל שנתיים וחצי.

 שלב המשפטים — בין גיל שנה וחצי לשנתיים מתחילים הילדים לחבר מילים וליצור משפטים. בהתחלה מדובר רק במשפטים טלגרפיים נטולי תחביר ומילות קישור, שמתבססים רק על המילים העיקריות. בהמשך המשפטים מתארכים ונוספות להם מילות קישור ומילים דקדוקיות. בשלב הזה ירבו הילדים לשאול: "למה?" ו"איפה?" וכך ירחיבו יכולתם הלשונית. בגיל 4 ילדים מסוגלים לנהל שפה, לתאר חוויות מהגן ובכלל, ואף להביע דעות ובקשות.