על קהילה, בדידות ומה שביניהם.

"אחד הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר הוא הצורך בהשתייכות. וכדי לספק את הצורך הזה, אנו חוצים את הגבול בין טוב לרע, בין מה שאנחנו יודעים שהוא נכון ומה שאנחנו עושים בדרך כלל לבין מה שאנחנו יודעים שהוא לא נכון ואסור לנו לעשות אותו, אבל רק הפעם נחצה את הקווים כי הקבוצה דוחפת אותנו בכיוון הזה. אפיון נוסף של המוח האנושי, הוא היכולת האינסופית שלו להצדיק כל התנהגות. גם לפני שאנחנו עושים את זה, המוח מסביר למה זה נכון, ואחרי שאנחנו עושים את זה, המוח מסביר למה היינו חייבים. בני אדם פחות מתנהגים בהיגיון ויותר מחפשים הסברים הגיוניים. אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו שקולים, שאנחנו בודקים אפשרויות, אבל למעשה, אנחנו יכולים להסביר כל דבר לאחר מעשה, כדי שזה יתאים לערכים חברתיים נכונים. זה עיוות של הכוח המדהים של המוח האנושי, שיכול לעשות כמעט הכל. כל הדברים המדהימים שעושה המוח האנושי, כל היצירתיות, יכולים להיות מנוצלים כדי להצדיק כל רוע, כל פשע."

(מתוך הסרט הדוקומנטרי "מערך שיעור: הנחשול".)

שנה וחצי אחרי שחזרתי הביתה, אני מוצאת את עצמי מעורבת מאוד. יושבת בוועדות, משתתפת בהפקות החגים, עובדת בעבודות מזדמנות בקיבוץ וכו'. כשחזרתי כמעט ונשבעתי לשמור על ניתוק. מבחינה חברתית זה לא כל כך קשה. בני שכבתי שנשארו כאן נשואים וחיים חיים אחרים משלי. אני עסוקה עד מעל הראש ואין זמן לקפה עם השכנים. אבל לאט לאט זה קרה, פה ערב פוקר, פה פנייה מרכזת התרבות, והנה אני בשיא ההתרחשות. אבל מבוהלת. כוחה של הקבוצה הרתיע אותי.

גדלתי במסגרות חברתיות "ליברליות". לינה משותפת, תנועה, גרעין... אותם החבר'ה שטיילתי עמם בחו"ל גרו איתי בתקופת הלימודים. הטלת סימני השאלה עברה כחוט השני בכל המסגרות אליהן השתייכתי. מחשבות כמו "הנח את עצמך בנעליו של הצד השני" גיבשו צורה לנוסח האקדמי של "האישי הוא הפוליטי" ושל "אין אמת אחת". חונכתי, וחינכתי – לשאול.

אבל קשה מאוד לומר שאי פעם הרגשתי שייכת. הייתי ילדה אסטרונאוטית, נערה חסרת טקט, כשלתי תמיד להבין את חוקי המשחק. וזו בדידות גדולה מאוד. עד היום מפגש עם מישהו שבעבר היה פופולרי בקבוצה זו או אחרת גורם לידיי להתחיל להזיע, הסומק עולה בלחיים, ואם נוצרת שיחה כל המשפטים שלי יוצאים קטועים ואני מרגישה קריאה להחריד. הסיטואציה האינטימית של קבוצה תמיד טשטשה את הגבולות עבורי. איפה נגמרים עקרונות הקבוצה ומתחילים חיי שלי? מה מותר לאחר להגיד לי, עד כמה מותר לפלוש? הייתי מדוכאת, מבולבלת, בגיל 23 חיי האינטימיים והסודיים, על הרומנים שבהם, הפכו לנחלת הכלל. נידבתי את המידע בעצמי: הפסקתי לשאול את עצמי ובו בזמן נלחמתי ולא נתתי לאיש לומר לי מה לעשות. ורגע לפני שעזבתי את הבית ניתנה לי המתנה של אשפוז שגוי במחלקה פסיכיאטרית. והבנתי שצריך אחרת. ונתליתי בעור שיני כדי להפוך את חיי למשהו טוב. היה עלי למצוא את עצמי שוב כדי שיהיה מה לאהוב. וזה לקח זמן. ומרחק.

בשיחה שהייתה לי השבוע עם חבר'ה בקיבוץ על הבחירה בחתונה ראיתי היטב את אותו טשטוש שאני מדברת עליו. דיברתי על כך שהבנתי שאני צריכה להכיר בדברים שעליהם אני מוותרת כשאני בוחרת לא להתחתן. מעין משא ומתן של צרכים ביני לבין עצמי. היכן עומדים עקרונות פמיניסטיים ומתנגדי טקס מול הרגשות הרומנטיים והסימבוליים שלי, ומה יותר חשוב... זכיתי מיד לכעס. "את סתם מנסה להיות מרדנית", "אנשים לא מתחתנים כדי לזכות בהכרת אחרים".... העניין הוא שאינני מצליחה תמיד, במקומות רגשיים כה קרובים לליבתי, להתרחק לרגע ולנהוג בדיפלומטיות. ברגע מסוים בשיחה, לי היה ברור שבכל דיון על מוסדות נורמטיביים עם אנשים נורמטיביים, הצורך של אחרים להתווכח איתי הוא גם הצורך שלהם להצדיק את בחירותיהם. אבל אני מסתחררת. אני חשה חדורה בגלל המידע שאני נידבתי ושלא הובן כהלכה. אני מרגישה פגועה, מרימה את הקול, מנסה לעבור לשיחת "מטא" ונכשלת, לא מצליחה לסדר רגע את מונחי היסוד בשיחה... מרגישה בודדה.

רגע, אני מקדימה את המאוחר.

חוסר היכולת שלי להרגיש שייכת במסגרות רק הגביר את הראייה הביקורתית שאותן מסגרות הקנו לי, באופן פרדוקסלי. איני מצליחה לבחור דוגמה טובה יותר להבהיר את הנקודה מן המחשבה על תפיסת מי שמבקרים את התנהלות המדינה כאנטי ציוניים. הילד שצועק "המלך הוא עירום" לא יוכל להיכנס בשער, כמו שאמרה לי בוסית לשעבר אחרי ראיון עבודה שבו הודיתי בעישון סמים. לקח לי הרבה מאוד זמן לוותר מעט על הדימוי של דוברת האמת התמידית ולבחור בדרכים דיפלומטיות כדי להסתדר מעט יותר עם אנשים. ולקח עוד יותר זמן לא למצוא את הנקודה השחורה הקטנה ולהשחיר בעזרתה את כל התמונה. לראות שיש גם וגם וגם, לעמוד על הריבוי, על המורכבות. אבל זה לא יכול היה לקרות פה, בקהילת האם שלי. במקום בו עוד לא חוויתי עד תום את שבר הנפרדות, את שלב "האני" הפרוידיאני, את ההכרה בנקודה שבה נגמר הקיבוץ ואני מתחילה.

במלחמת לבנון השנייה התרוקן הקיבוץ מגברים. יום אחד פרצתי בבכי מבוהל. לא הצלחתי להבין איך קונספט גדול כמו מדינה מצדיק את סיכון החיים של מכריי ואהוביי. הבהלה שלי הייתה במידה רבה בהלה מושכלת שנשענה על אותה חשיבה ביקורתית, ולימים היא הולידה טיעון עיקרי שהשתמשתי בו כשדנתי בנושאים פוליטיים וחברתיים:

בקבוצות המתחברות באידיאולוגיה משותפת, דתית, פוליטית, חברתית או אחרת, כוחה של הקבוצה יכול בכל שלב לעלות על כוחו של היחיד בתוכה או מחוצה לה, והרי אין דבר גדול יותר מן החיים, אין רעיון שגדולתו עולה על גדולת קיומו של האדם.

אבל הייתי צריכה ארבע שנים רחוקות מאוד מפה כדי להצליח לנסח מחשבות בהירות שכאלה. רציתי לתלוש מעצמי את הצורך להשתייך, ומצאתי את עצמי משתייכת אל אלה שבמובנים כאלה או אחרים חולקים את אותן הדילמות. מצאתי חיבור ואהבה לאנשים בחיי, ויותר מכל מצאתי מעט שלווה, הפסקתי להילחם בכל דבר.

למעשה מעולם לא הרגשתי מרדנית מטבעי. בצבא תמיד גרבתי גרביים תקניות. בתנועה וגם אחר כך מעולם לא חציתי רמזור באדום. וגם אם הרגלים שכאלה נקנים בפחד, הפנמת המבט של האחר הנורמטיבי היא טבעית לי. לו הייתי חלק מקבוצת הנערים בסרט "הנחשול", לא הייתי יוצאת מן הכיתה. סביר אולי יותר שהייתי הנערה הלא מקובלת שמוצאת את עצמה מחדש ב"יחד" הכוחני. אני תלמידה טובה וצייתנית, משתוקקת לרצות, אבל חולמנית ויצירתית, ואולי גם מספיק חכמה – ונראה לי שבדיוק בשל כך מסגרות של חינוך לחשיבה ביקורתית התאימו לי. אבל האם היום כשחזרתי הנה, אני הוא הגולם שקם על יוצרו? או האם עבדתי כל כך קשה ובמשך כל כך הרבה זמן לחוש מיוחדת עד כי אני חוששת לשווא לאיבוד הייחוד שלי? התשובה בוודאי נמצאת באמצע... ולמעשה לא כאן ולא כאן.

כדי למצוא את מקומי, כאן או במקום אחר, יש צורך לדייק: ראשית יש צורך להשאיר את העבר בעבר אפילו כל ניחוח של עץ ואבן בשביל כאן מלווים אותי מילדותי. שנית, על אף עמדותיי המגובשות בתחומים רבים ולמרות חוש הצדק הבוער בי, יש להבין שהשמש לא זורחת לי מהתחת, גם לא לאף אחד אחר. אין פה באמת "קהילה" שאני מעמידה לה התנגדות. יש פה אנשים, חלקם סתומים, חלקם חארות שבאמצע ויכוח בישיבה יאמרו לי "מה קרה? לא לקחת את הכדור הכחול היום?", אך חלקם נפלאים, חמים, מבריקים, ורובם רוצים שיהיה כאן טוב. שלישית, יש לי מה להציע לעולם, ולקהילה הזו, לא מפני שאני חברה בה. אני באה עם מכלול היכולות והניסיון שרכשתי בחיים. אני יכולה להציע את כישוריי המקצועיים, והסיפוק מפירות עמלי הוא סיפוק מקצועי, לא אישי. אין לבלבל בין השניים. כשאני קובעת קביעה שכזאת, אני בעצם יכולה להרשות לעצמי להתענג על הפרגון שאני זוכה לו, ולסנן את ההערות חסרות הטעם על המראה החיצוני שלי או על הבחירות האישיות שלי, כיוון שאין בין חיי האישיים ובין פעילויות הקהילה דבר. אני מסייגת ואומרת שמותר לגלוש: בין אישי לקהילתי הוא לא בין אישי לבין אישי, ובאופן מפתיע גם כאן יש אהבה חברית. אך בינתיים האצבע על הדופק וצריך בשיחות מעמיקות להפריד בין מה שמניע אותי ומה שמניע אחרים. והדיוק האחרון והחביב, הוא הצורך להבין את עצמי, למחול, ולא לתת לבדידות להיות מה שמניע אותי להיכנס למקומות שבהם לא טוב לי.