0

11 תגובות   יום רביעי, 2/5/12, 06:56

גשם של טינופת מטפטף כבר שעות. מצפה הכל בשכבה של בוץ אפרפר. צבעוניות העולם נעלמת והכל מקבל את אותו הגוון. מגבי הרכב מנסים להסית לצד את הכתמים על מנת שאוכל לראות את הדרך, אך אלו רק נמרחים על גבי השמשה והופכים למסך עכור שאינו משאיר לי מרחב ראיה מספק.

ברדיו, המוסיקה נקטעת על מנת לאפשר לקריין החדשות לספר בקול מונוטוני, על פולמוסי היום. מישהו רוצה להקדים את הבחירות, אחרים דורשים להקדים אותן פחות. כולם מחפשים את נקודת הזמן בה בחירות יפריעו להם פחות. אף אחד לא עוצר ואומר "תפסיקו כבר עם השטויות האלה, שובו לעבודתכם ותתמקדו בה". הקריין ממשיך ומספר על שר אחד שעומד למשפט על מעשים פליליים, ועל כוונתו להעמיד את עצמו לבחירה מחודשת באותן בחירות מוקדמות תמוהות. פירצה בחוק, מאפשרת לו לעשות זאת.

רמזור אדום גורם לכמה מכוניות לעצור, לכמה רגעים, כולנו חבורה בעלת מכנה משותף. עומדים ונועצים את מבטנו ברמזור בהמתנה לשינוי. אני חונה מאחורי מכונית מעוטרת במדבקות המהללות את אלוהים. כתוב שם שאם אשמור שבת ואתלבש צנוע, תבוא הגאולה והמשיח ישוב. אני תוהה איך יודע יושב הרכב שלפני את כל העובדות הללו ומדוע הוא מדביק על רכבו הוראות התנהגות לנהגים אחרים. הטלפון הסלולרי שלי מתחיל לנגן, וקולה של אמא שלי ממלא את הרכב. 

"לאיפה את נוסעת בשעה כזו?"

"אני חוזרת הביתה"

"את והימים הארוכים האלה שלך... מתי את מספיקה בכלל להיות בבית? את צריכה לתת לעצמך זמן לנוח"

"אני בסדר אמא. מה שלומך? מה שלום אבא?"

"אני עייפה, אבא כרגיל מתרוצץ"

"משהו מיוחד או כרגיל?"

"מה שמיוחד, אלו השטויות של האחים שלך..."

"מה שלומם?"

"אני מאד מודאגת"

שמשת הרכב שלי, מצויירת בקוים של אפור, בכל תנועה של המגבים נרשמת דוגמא חדשה של מריחות המכסה את השמשה ואינה מאפשרת לי להיות בטוחה ביכולתי לראות את הדרך וסכנותיה. אני אשמח לסיים את הנסיעה הזו. לחזור הביתה, למרחב השקט שלי. לכבות את הרדיו ואת הקריין שמספר שמחר, ימשיכו הגשמים המטונפים האלו. לתת לטלפונים להשתתק למשך הלילה. עוד מעט אגיע. בינתיים אני ממשיכה לנחש את הדרך ולהתמקד רק במידע שיוביל אותי אל מחוז חפצי.

 

דרג את התוכן: