כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מאזניים

    מחשבות על הכל מכל כל, פילוסופיה, פוליטיקה, ספרות, שירה, מוסיקה -- בקיצור על החיים כמסע ועל מסע החיים.

    תגובות (0)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    אין רשומות לתצוגה

    0

    מבוא למדינה העל-לאומית או האל-לאומית

    0 תגובות   יום רביעי, 2/5/12, 09:07

     

    ההנחה שהלאומיות היא מאפיין כמו טבעי של המציאות האנושית בדומה למשפחה ולאמונה הדתית,  שהלאומיות לא רק מלווה את האדם מקדמת דנה, אלא אף  עתידה להמשיך ולאפיין את הסדר האנושי בעתיד הקרוב והרחוק היא מוטעת מיסודה.   מושג הלאומיות ובמיוחד המדינה הלאומית הם מושגים צעירים, ודאי בממדים היסטוריים.  יתר על כן, אנו עדים מזה למעלה ממאה שנה, אך במיוחד בשני העשורים האחרונים, לתהליך התערערותה של המדינה הלאומית ולאתגרים השונים העומדים בפניה לכלותה.

    בו נזכר בקצרה בשורשי המושג לאומיות (ולא תחושות הקרובות לכך שאכן בצורה כזו או אחרת אלו היו קיימות הרבה לפני כן.)  מושג הלאומיות והמדינה הלאומית שנוסדה על בסיסו התגבשו במהלך המאה השמונה עשרה. במהלך המאה התשע עשרה יצרו המדינות הלאומיות סדר חדש עם שהן נאבקות על קיומן כנגד סדר העולם הישן.   ניתן לטעון שהמאה העשרים הייתה המאה של המדינות הלאומיות, בה נתגבש מבית צביונה הפנימי כמדינת כל אזרחיה, חילונית ודמוקרטית ובה נקבעו סופית הגבולות הפיזיים של המדינות והגבולות בין המדינות.  במחצית הראשונה של המאה מאבקים אילו באו לידי ביטויים המובהק במלחמות העולם,- מלחמות בין הכוחות שביקשו שצביונה של המדינה יהא טוטליטרי ופרטיקולרי ובין הכוחות שביקשו שצביונה של המדינה יהא דמוקרטי ואוניברסאלי. במחצית השנייה העימותים השונים הסתיימו בהסדרתם של הגבולות בין מדינות המערב ובשיתוף פעולה בינלאומי שהביא ליצירת ארגון אומות העולם ובשיאו לעולם הגלובלי-טכנולוגי שבו נסתיימה המאה העשרים. צרפת וגרמניה שנלחמו עד חורמה בתחילת המאה יצרו איחוד שבו לא רק שהגבול הפיזי הפך ללא משמעותי בעליל אלא שהם אימצו מטבע משותף.  כבר נאמר על זאת רבות, בין השאר שמעתי זאת משמעון פרס באחד מנאומיו לפני כעשור, שבעידן החדש – הטכנולוגי והגלובלי- לגבולות הפיזיים אין אותה חשיבות אסטרטגית ואפילו לטריטוריות עצמן אין אותה משמעות קיומית כפי שהייתה להן במאה הקודמת.  פרס טען באותה הזדמנות, שיכול שלמדינה תהא טריטוריה רחבה והיא תהא ענייה ובלתי מפותחת כדוגמת רוסיה ויכול שמדינה תהא קטנה אבל עשירה ובטוחה כדוגמת הונג-קונג.

    המאה העשרים ואחת דומני בצורה ברורה והחלטית עוסקת שוב בשאלת גבולות המדינה הלאומית, אלא שלא במובן הגבול הפיזי אלא במובן מגבלותיה.  החל מההתקפה על ארה"ב בספטמבר 2001 וכלה באביב העמים הערבי, - המסר הוא ברור, המדינה הלאומית עומדת לפני אתגרים מבית ומבחוץ.  דומה, שהמדינה הלאומית מאמצת את החזון המארקסיסטי של היעלמות הדרגתית, אולי המילה התמוססות מתאימה לכך יותר. 

    מלכתחילה קמו למדינה הלאומית שני אויבים אשר עמדו כנגדה דיאלקטית ובקשו לכרסם בכוחה.  האויב הראשון צביונו פוליטי ומוקדו במדינות הלא-מערביות שחשו כי הן אינן יוצאות נשכרות וכי הן אינן זוכות בחלק צודק מן הסדר החדש.  אמנם המדינות הלא-מערביות הסתגלו במהרה לסדר העולם החדש, ואף הצליחו להשיג הישגים לא מעטים כלכליים ומדיניים,  אך כאמור חלק גדול מאוכלוסיות מדינות אלה עדיין חש שנעשה להם עוול וכי הם מנוצלים על ידי המערב.  האויב השני צביונו הוא כלכלי א-פוליטי ומוקדו בתאגידים הקפיטליסטים הגדולים מNike ועד  IBM וGeneral Electric . ישויות שכל מטרתן רווח ונאמנותן היחידה נתונה לבעלי המניות שלהם.

    יתרה מזו, המדינה הלאומית אינה מה שהייתה פעם, או מה שחשבנו שהיא.  אין ספק, היא נתגלתה כמאוד יעילה כשהמדובר בשרטוט גבולות, בעמידה כנגד מדינה לאומית אחרת או בניהולה של מערכת כלכלית קפיטליסטית, אבל באשר ליכולתה לעמוד כנגד אויביה הלא-קונבנציונליים ניתן כיום לומר שהיא עדיין מחפשת דרכי התגוננות ועד כה בהצלחה מאוד חלקית אם בכלל.  המדינה הלאומית אינה יכולה להמשיך ולהיות מדינה פתוחה, והיא אינה מחוסנת מפני פלישת זרים; המדינה הלאומית אינה עמידה בפני פגיעה ביסודותיה הכלכליים, הטכנולוגיים והתקשורתיים; המדינה הלאומית אינה מסוגלת להילחם בטרור, לפחות לא ביעילות ולא בלי קורבנות ומאמצים רבים ויקרים במיוחד;  ולבסוף, המדינה הלאומית אינה מסוגלת להבטיח עבודה לכל אזרחיה – אולי סעד כזה או אחר אבל ליותר מאחד או אחת מתוך עשרה אזרחים, והמספרים הולכים וגדלים, אין היא מסוגלת להעניק את התחושה שהם מסוגלים לתרום לקיומם האישי והמשפחתי ולחברה בכלל.

    בשורה התחתונה, המאה העשרים ואחת היא לדעתי המאה שבה יתחוור אם המדינה הלאומית, במיוחד בצביונה המערבי, תמשיך להתקיים או תחדל ומהם השינויים שהיא תהיה חייבת לעבור על מנת שאכן תוכל להמשיך ולהתקיים, או להחזיק במעמד המיוחד שהיה לה בסיום המאה העשרים.  מה יהא צביונה של היחידה הפוליטית בשלב הבא קשה כיום לחזות.  ברור הוא שהיא תהא חייבת להתמודד עם המתח שבין המקומי והגלובלי ובעיקר עם סוגיית הצדק הגלובלי. כמו כן, היא תצטרך למצוא דרכים להתגבר על המתחים שבין המדינות העשירות והמדינות העניות, בין המערב ושאר העולם, בין הדת היהודית-נוצרית ובין האסלם, ועוד כהנה וכהנה. ומבית בין שירותים סוציאליים ושוק חופשי, בין חברה פתוחה ובין חברה בטוחה.  אנו מודעים יותר ויותר לסוגיית גבולותיה ומגבלותיה של המדינה הלאומית כיום אך עדיין לא ברור כיצד היא מצליחה בגיוס כל משאביה לשם הגנה על עצמה ועד כמה מה שנעשה עד כה מצביע על יכולתה לגלות גמישות שתאפשר את קיומה והצלחתה בעתיד.

    המזרח התיכון כפי שאנו מכירים אותו כיום עוצב אף הוא על ידי שני אירועים היסטוריים: המהפכה הצרפתית ויצירתה של המדינה הלאומית, והיווסדותם של מדינות לאומיות בעקבות מלחמת העולם הראשונה.  כל מדינות המזרח התיכון בלי יוצא מן הכלל, עיראק, מצרים, סוריה, ירדן וישראל בתוכן, כפי שהן מוכרות כיום על גבולותיהן ואופיין הפוליטי עוצבו בתחילת המאה העשרים ובמהלכה, היינו תהליך שהחל לפני כמאה שנה.  אלא שהתנועה הלאומית היהודית – התנועה הציונית,  הייתה אולי גורם הכרחי בהקמת המדינה, אך לא מספיק.  התנועה הציונית, לא השכילה למשוך אליה מספיק תומכים, ותומכיה לא מהרו לעלות לארץ.  שוב אני נזכר בדבריו של נשיא אחר, הנשיא עזר ויצמן ז"ל.  בקבלת פנים שערך לקראת פתיחת כנס להיסטוריה של עם ישראל, טען הנשיא דאז, כי אם התנועה הציונית הייתה מצליחה להביא מספר יהודים גדול יותר לארץ יתכן ומלחמת העצמאות הייתה נמנעת. במילים אחרות, אם היו בארץ באותה עת לא פחות משלושת רבעי מיליון יהודים אלא כשני מיליון ואולי יותר, יתכן ושכננו היו נמנעים מלצאת למלחמה ביודעם שאין סיכוי שיצליחו "לזרוק את היהודים לים."  אכן, בינואר 1939 ממשלת בריטניה החליטה לחזור מהבטחתה בהכרזת בלפור, ההישג הגדול ביותר של המדיניות הציונית, ולהקים בארץ ישראל מדינה שבה יהיה רוב ערבי, כפי שהדברים הוצהרו חודשים לאחר מכן בספר הלבן של מקדונלד.  כלומר, שניתן להניח שאם מלחמת העולם השנייה לא הייתה פורצת, ובלא הטרגדיה האיומה שנחתה על העם היהודי בעקבותיה, לא ניתן לטעון בוודאות שהתנועה הציונית הייתה אכן מצליחה להביא להקמתה של מדינת ישראל. 

    עם סוף העשור הראשון למאה העשרים ואחת, ניתן להבחין בכך שהשלב הבא הוא כנראה בעל מאפיין דיאלקטי כפול פנים.  ראשית, ישנה תחושה של חזרה אל ההגדרות העדתיות והדתיות של האדם. היינו שהמונחים האוניברסליים של שיוון וזכויות אדם שהיו במודע חילוניים, חוזרים ומתחלפים בהגדרות האדם במונחים של אתניות ודת.  עם זאת, ממדינות כגון איראן שהיו מן הראשונות לעבור תהליך זה, ובימים אלה תוניס, מצרים ולוב, ניתן להבחין שיתכן שלאחר ששלב זה יבוא לידי מיצויו, עשויה להיווצר סינתזה חדשה מאיכות גבוהה יותר.

    מכל האמור לעיל, חשוב לעניינו במיוחד להיות מודע לכך שהכוחות הפועלים כיום על החברה הישראלית והחברה הפלשתינאית אינם שונים במהותם.  מצד אחד ניתן להבחין במגמה לשוב ולאמץ את המאפיינים הדתיים והאתניים, כפי שאנו רואים בהתנחלויות ובחמאס, ומן הצד השני, המגמות הגלובליות של עולם שבו האינפורמציה מגיעה לכל אדם ובזמן אמת, ושבו כוחם של שיקולים כלכליים ואישיים גובר על סיסמאות אידיאולוגיות ואף מבטלן מיני וביה.   על כן, אני תוהה אם בסופה של המאה העשרים ואחת, מדינת ישראל, והמדינה הפלשתינאית שתקום במהלכה,  תהינה מדינות דו-לאומיות או על-לאומיות.  מכל מקום,  הלאומיות כתופעה הנאבקת על קיומה הופכת יותר ויותר להיות לאומיות דתית.  אם הלאומיות אכן תמשיך להיות רלוונטית הרי זה במקומות שבה היא תשתף פעולה עם המגמות הדתיות. אם בארץ בהתגלמותה של הלאומיות הדתית של המתנחלים או אם במקומות אחרים כמו איראן, מצרים ואפילו ארצות הברית.

    מתוך כך, אני מבקש לסכם, שצודקים לדעתי אלה הסותמים את הגולל על המדינה החד-לאומית, אבל דומני שהנחתם כי היא תוחלף במדינה דו-לאומית אינה ברורה מאליה.  על מנת שהסכסוך הלאומי באזורנו יגיע לסיומו, סכסוך שכבר בימינו זכה לתואר הסכסוך הארוך בהיסטוריה האנושית,  עמי האזור נדרשים לעבור תהליכים היסטוריים כה יסודיים ושורשיים, שמן הסתם נצטרך לחכות למאה הבאה עד אשר המגמות יבשילו ויניבו את הפרי הרצוי.  האמת היא, שניתן כבר כעת לראות הבהקים של המציאות הפוסט-לאומית בשלום הקר הפושט על פני המזרח התיכון, ובשקט הטעון המעוגן ביציבות הכלכלית של המדינה הישראלית והישות הפלשתינית, בתהליכי הגלובליזציה ובמהפכת התקשורת, גורמים אשר ביסודם הם מאפיינים מובהקים של המאה העשרים ואחת.

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      דוד ברזילי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין