כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    דקל הזהב 2012

    0 תגובות   יום רביעי, 2/5/12, 14:55

    ב-16 במאי יפתח פסטיבל קאן ה-65. המספר המכובד הזה טומן בחובו 65 שנות אהבת קולנוע טהורה ובחירה בסרטים שעל רובם לא שמעתם ובצדק. זה לא שהבחירות של פסטיבל קאן גרועות, כמו שהן פונות לקהל מצומצם שאחוז ניכר ממנו יושב בחבר השופטים. במילים אחרות, לפסטיבל הזה חוקים משלו ולמרות בחירות לא פופולריות, או אפילו מובנות, הוא שומר על יוקרתו כמקבילה האליטיסטית לאוסקר. לכן אני אוהב את פסטיבל קאן. לא משנה עד כמה לא אסכים עם הבחירות של צוותי השופטים המתחלפים, או כמה גבות ארים בתמיהה על ההתעקשות להכניס עוד ועוד סרטים של במאים שנואים עלי לתחרות, הפסטיבל מתנהל ללא פשרות וללא שום כוונה להתקפל ולהכיר בכך שהוא לא בדיוק המקום אליו הולכים כדי לגלות את שוברי הקופות של הקיץ.

    עם כל הביקורת שיש לי כלפי הפסטיבל ואופן התנהלותו, אין מה לעשות, אני פשוט מכבד את היוקרה. לזכות בפרס כלשהו, לרבות דקל הזהב, זה כבוד שמציב אדם בשורה הראשונה של ענקי הקולנוע, גם אם אין לו כוכב בשדרה בהוליווד.

    בשנה שעברה, עברתי רק על חלק מהמועמדים לדקל הזהב. לא רציתי להתעכב על סרטים שנראים זניחים יחסית ושלא סביר להניח שעוד נשמע עליהם בהמשך. אחד מאותם סרטים עליהם לא רציתי להתעכב נקרא "הארטיסט" והוא זכה באוסקר. אופס. השנה, כדי למנוע פדיחות מסוג זה, אני מגיש לכם סקירה של כל סרטי התחרות הרשמית.

     

    ממלכת אור הירח – סרט הפתיחה של הפסטיבל, בבימויו של ווס אנדרסון, עוסק בזוג שנמלט מעיר מגוריו וגורר אחריו מבצע חיפושים נרחב. צוות השחקנים כולל את אדוארד נורטון, ברוס ויליס, ביל מאריי, פרנסס מקדורמנד, טילדה סווינטון, ג'ייסון שוורצמן, הארווי קייטל, בוב בלבן ואת ג'ארד גילמן וקארה הייוורד כאוהבים הצעירים. אפשר להגיד הרבה דברים על ווס אנדרסון וכולם יהיו נכונים. הוא פלצן, אבל מסוגנן. הוא הוליוודי, אבל רחוק מהמיינסטרים. הוא מצחיק, אבל טרגי. היתרון של ממלכת אור הירח הוא שכבר בתום היום הראשון של הפסטיבל, נדע מה חושבים עליו. הטריילר מבטיח סרט יפה לעין, אבל אנדרסון נוטה ליצור דמויות מרוחקות ומעט מטומטמות. לא סתם הסרט הכי נגיש שלו הוא "מר שועל המהולל" בו, במקום שחקנים מצולמים, משתתפות בובות של חיות וחוואים זקנים. מי שבונה על קומדיה קלילה, צפוי להתאכזב. אצל ווס אנדרסון, שום דבר לא קל. לפעמים זה מקסים, לפעמים זה מרגש, לפעמים זה מצחיק. קל זה לא יהיה.

    Rust and Bone – יש סיכוי שמדובר באחד הפייבוריטים לזכיה. "חלודה ועצמות" מספר על גבר מובטל המתאהב במאמנת לוויתנים קטלנים. מדובר בעיבוד לסיפור קצר מאת הסופר הקנדי קרייג דיווידסון ומככבים בו מתיאס שונרץ (או איך שלא מבטאים את השם שלו), שהופיע ב"בולהד" המועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה ומריון קוטיאר, כרגע השחקנית הצרפתיה הכי מצליחה מחוץ לארצה. את הסרט ביים ז'ק אודיאר, המוכר בעיקר מהסרטים "גיבור בזכות עצמו", "לבי החסיר פעימה" ו"נביא" שהיה מועמד לאוסקר לפני שנתיים וזכה בפרס הגרנד פרי בפסטיבל קאן. למרות שמדובר כביכול במגרש הביתי שלהם, סרטים צרפתיים לא זוכים כאן אוטומטית בפרסים, אולם הם תמיד יהנו מאהדת התקשורת המקומית שאולי תשפיע קצת על דעת השופטים. אודיאר עצמו זכה בפרס על תסריט "גיבור בזכות עצמו" בפסטיבל של 1996.

    Holy Motors – עוד סרט צרפתי, של במאי מעט יותר ותיק. ליאו קרקס ביים את סרטו הראשון "Boy Meets Girl" ב-1984 וזכה לתשואות בעקבות הקרנת הבכורה שלו בקאן. מאז, לא עשה אף סרט גדול באמת, אולם שאף לפרוץ לשוק הבינלאומי עם סרט דובר אנגלית. זה לא קרה וחרף שמו, "Holy Motors" דובר צרפתית רהוטה. הסיפור עוסק באדם המסוגל לנוע בין יקומים מקבילים, כאשר בכל אחד מהם הוא חי חיים שונים. סרטו האחרון ומעורר המחלוקת של קרקס, "פולה X", יצא לפני 13 שנים והיה מועמד לדקל הזהב.

    קוסמופוליס – זה קצת מתנגש עם התדמית האליטיסטית של הפסטיבל, אבל דיוויד קרוננברג הוא מהבמאים החביבים על מארגניו. האיש שעשה קריירה מסרטים מטרידים, זכה בפרס על "קראש" וכהן בעבר כראש צוות השופטים. הוא חוזר כעת להתמודד על הזהב, עם עיבוד לספרו של דון דליליו על יום מטורף בחייו של מיליארדר הנוסע ברחבי מנהטן במטרה להסתפר. הסרט אמור להכיל כמה סצנות מיניות ואלימות גראפית, אבל לזה אנחנו רגילים מקרוננברג. השאלה החשובה היא האם קוסמופוליס לא יהיה משעמם מדי. אני מחבב את קרוננברג, אבל חייב להודות שחלק מהסרטים שלו איטיים באופן בלתי נסבל. בשנים האחרונות, היה עסוק בלהתקרב למיינסטרים ואין סמל מיינסטרים יותר גדול מרוברט פטינסון ("דמדומים") בתפקיד הראשי. מצד שני, הטריילר מרמז דווקא על חזרה לתוואי האפל והסוריאליסטי שמאפיין את סרטיו היותר ותיקים של קרוננברג.

    העיתונאי – אני יודע שעוד מוקדם לדבר על זה, אבל אם יש ברשימה סרט אחד שאני סקרן לגביו מבחינת המרוץ לאוסקר, זה הסרט הזה. לי דניאלס, שהיה מועמד לאוסקר על "פרשס", מביים את סיפורו של אסיר נידון למוות המגלה שאישה שמעולם לא פגש מאוהבת בו. במקביל, שני עיתונאים פועלים להוכיח את חפותו ולהציל את חייו. הסרט מבוסס על ספר של פיט דקסטר ומככבים בו ג'ון קיוזאק, ניקול קידמן, זאק אפרון ומתיו מקונוהי. גם אם זה לא נשמע כמו הליהוק האידאלי, אני לפחות מצפה לשמוע איך ההופעה של ג'ון קיוזאק, שכבר הרבה זמן לא הופיע בתפקיד דרמתי ראוי. במידה והסרט זוכה לתגובות חיוביות, אני בהחלט רואה אותו מתחיל קמפיין לאוסקר.

    הורג אותם ברכות – סרטו של אנדרו דומיניק, שנקרא בתחילה "Cogan's Trade", הוא שיתוף הפעולנ השני של הבמאי האוסטרלי עם בראד פיט. הקודם, "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד", זכה לביקורות חיוביות ולשתי מועמדויות לאוסקר (שחקן משנה וצילום), אבל גם היה משעמם להחריד בעיני. אני מנחש שהורג אותם ברכות, בו מגלם פיט אדם שמקצועו לפטרל עבור מחסלים מקצועיים לפני ביצוע עבודה, יהיה דומה ברוחו: צילום יפה, שחזור תקופתי מרשים ועלילה שאפשר להכניס לתוך קופסת נעליים וישאר מקום לקלקר ששמים בנעל. אם יתברר שמדובר בסרט קצבי בעל דיאלוגים שוטפים, אהיה מאוד מופתע. דומיניק הוא מהבמאים שמאמינים ששיחות מציאותיות מתנהלות בקצב של מילה לדקה.

    מציאות – עכשיו לסרט שאני לא יודע עליו כלום. לא הצלחתי לגלות שום מידע על תוכן הסרט, אך ידוע שהוא בויים בידי מתאו גרונה. אם השם מוכר, מדובר בבמאי "גומורה", סרט הפשע האיטלקי שזכה לשבחים לפני מספר שנים והיה מועמד לדקל הזהב ולפרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר בשפה זרה. לאוסקר באותה קטגוריה הוא לא הצליח להיות מועמד, אבל "התנחם" בחמישה פרסי קולנוע אירופאים, כולל לסרט הטוב ביותר.

    אהבה – מיכאל הנקה הוא מהבמאים הפחות אהובים עלי. בעוד אני מעריך את התעוזה והנסיון שלו ליצור סיפורים שמתפרסים מעבר למסך הקולנוע, הוא עושה זאת באמצעים דידקטיים ונטולי רגש ומקפיד לערוך את סרטיו באופן מתיש ככל הניתן. מבקרים וסינפילים רבים דווקא אוהבים זאת ולראיה, סרטו הקודם של הנקה, "הסרט הלבן", זכה בדקל הזהב לפני שלוש שנים והיה מועמד לשני פרסי אוסקר (סרט בשפה זרה וצילום). אהבה הוא סרט דובר צרפתית, בו מגלמים עמנואל ריבה וז'ן-לואי טרנטיניאן זוג פנסיונרים שבתו חיה בחו"ל. כשהאישה חוטפת שבץ ונותרת משותקת בחצי מגופה... אני מנחש שלא קורה הרבה, כי זה סרט של מיכאל הנקה. טרנטיניאן זכה בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן של 1969 (על "Z") ועושה רושם שריבה היא מועמדת חזקה לזכות השנה בפרס השחקנית.

    Lawless – הסרט הזה שנה את שמו מספר פעמים במהלך ההפקה, עד שנקבע לו השם הנוכחי. הוא מבוסס על ספר המתאר את סיפורם האמיתי של שלושה אחים המבריחים משקאות חריפים בתקופת היובש בוירג'יניה. את התסריט כתב הזמר ניק קייב, בשיתוף הפעולה השלישי שלו עם הבמאי ג'ון הילקוט. השניים יצרו ביחד את המערבון האוסטרלי "ההבטחה", שהיה גם אלים ומסוגנן וגם מבלבל ואיטי. הילקוט עשה לעצמו קצת שם מחוץ למולדתו כשביים את "הדרך" לפני שנתיים, אולם Lawless אמור להיות הסרט שבאמת יפנה אליו תשומת לב. צוות השחקנים כולל את שיה לה-באף, טום הארדי, גאי פירס, גארי אולדמן, ג'סיקה צ'סטיין ומיה וסיקובסקה. ג'ייסון קלארק הפחות מוכר, יופיע השנה גם ב"גטסבי הגדול" של באז לרמן, במה שהולכת ומסתמנת כפלישה אוסטרלית חסרת תקדים.

    בארץ אחרת – כבר ציינתי שטוב להיות צרפתי בפסטיבל קאן? סרטו החדש של הבמאי הקוריאני הונג סנג סו אמנם לא הופק בצרפת, אולם מככבת בו השחקנית הצרפתיה איזבל הופר. שני השמות אינם זרים לפסטיבל, הונג סנג סו זכה לפני שנתיים בפרס על סרטו "האהאהא" והופר זכתה פעמיים בפרס השחקנית, על "Violette Noizere" (1978) ועל "המורה לפסנתר" (2001) של מיכאל הנקה. לא ידוע הרבה על בארץ אחרת והטריילר המאוד מינימליסטי שלו, בטח לא עוזר לחשוף מידע.

    טעם הכסף – עוד סרט קוריאני, של אדם אחר לחלוטין בשם אים סנג סו. אני מניח שזה כמו כהן אצלם*. טעם הכסף נטול מעורבות צרפתית, אבל יש בו שחקנית פיליפינית-בריטית אחת.  הסיפור עוסק במשולש רומנטי בין מזכיר לבין אשת המעסיק שלו ובתה. אים סנג סו מתייחס לסרט כהמשך ברוחו של סרטו הקודם "המשרתת" (שהיה מועמד לדקל הזהב ב-2010), אף על פי שהשניים אינם חולקים דמויות או קווי עלילה.

    *בשמות קוריאנים, נהוג לומר את שם המשפחה קודם, כך ששני הבמאים חולקים שם פרטי ולא שם משפחה. עדיין, לא יכולתי להימנע מהבדיחה.

     

    כמו מישהו מאוהב – השם המעט מסורבל הזה שייך לסרטו החדש של הבמאי האיראני הוותיק עבאס קיארוסטמי. אם אי פעם שמעתם מישהו מתלונן על כך שבסרטים איראניים לא קורה שום דבר, זה האיש שצריך להאשים. ההשפעה של קיארוסטמי על הקולנוע האיראני ועל קולנוע עולמי בכלל, אינה ניתנת לביטול, כאשר השיא בזכיית סרטו "טעם הדובדבן" בדקל הזהב ב-1997. כיאה למי שמקדם את תעשיית הקולנוע בארצו, סרטיו של קיארוסטמי אינם מוקרנים באיראן, בהוראת הממשלה שרואה אותם כבעייתיים מוסרית. כמו מישהו מאוהב הוא קופרודוקציה דוברת יפנית על סטודנטית המממנת את לימודיה דרך זנות. כנראה שגם את זה לא יקרינו בטהרן בזמן הקרוב.

    The Angel's Share – כמו מיכאל הנקה, גם את קן לואץ' אני לא אוהב, גם זאת בניגוד לעמדת מבקרים וסינפילים רבים וגם הוא כבר זכה פעם בדקל הזהב, על סרטו (הנוראי בעיני) "כשהרוח נושבת". לואץ' ידוע בדעותיו הפוליטיות הנחרצות כנגד קפיטליזם, הפרת זכויות אדם ומדינת ישראל. כן, הוא מאלה. למעשה, הדרך הקלה ביותר לגרום לו להפסיד, היא לצרף סרט ישראלי לתחרות, מה שיגרום לו לפרוש במחאה. סרטו החדש הוא דרמה קומית על אדם שנחלץ בקושי מעונש מאסר ומחליט לשנות את חייו דרך עסקי האלכוהול. יהיה מעניין להשוות את הסרט הזה ל"Lawless", שגם מציג אלכוהול כאמצעי מחיה לא סטנדרטי.

    בערפל – איך אפשר בלי סרט מלחמה? הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה, שעיקר עבודתו בסרטים תעודיים, יצר סרט המתרחש בשטחים הכבושים בידי הנאצים, בהם גבר סובייטי מואשם בשיתוף פעולה עם האויב. לא ברור מהתקציר אם הרוסים מאשימים אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים, או להפך, אבל זה נשמע מעניין. סרטו הקודם של לוזניצה, "האושר שלי", היה לסרט האוקראיני הראשון שהיה מועמד לדקל הזהב.

    מעבר לגבעות – סיפורן של שתי נשים שגדלו באותו בית יתומים ונאלצות להיפרד בבגרותן. לפני כמה שנים, דובר על עליית הקולנוע הרומני ואחד האחראים לכך היה במאי הסרט קריסטיאן מונג'יו. סרטו "4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים" זכה בדקל הזהב ב-2007 והיה המוקד לביקורת כלפי האקדמיה שלא העניקה לו מועמדות לאוסקר לסרט בשפה זרה. אני לא מאשים אותם, זה היה סרט איטי ולא קומוניקטיבי, כמו שאוהבים בקאן, אבל שונאים בהוליווד.

    אחרי הקרב – אז מה קורה במצרים? מהומות? בחירות? הפגנות? לקולנוע המקומי שלום, תודה ששאלתם. אחרי הקרב עוסק במה שקורה מעבר לדיווחים בתקשורת העולמית. הדמות הראשית היא של אדם שהשתתף בדיכוי אלים של הפגנות בכיכר תחריר ונותר מחוסר עבודה ומנודה מהקהילה בעקבות המהפכה. הוא פוגש אישה חילונית שמשנה את חייו, במה שנדמה כמו מסר (מעט תעמולתי) על השינויים שעברה החברה המצרית במהלך השנה האחרונה. את הסרט ביים נוסרי נסראללה, שסרטו "שער השמש" הוקרן בפסטיבל קאן 2004 מחוץ לתחרות.

    מאד – סרטו החדש של ג'ף ניקולס, במאי "סערת רוחות" המוערך. הסיפור עוסק בשני מתבגרים המחליטים לסייע לחסר בית נמלט להיחלץ מאי בנהר המיסיסיפי עליו הוא תקוע. מתיו מקונוהי מגלם את "מאד" (Mud) הנמלט במה שאולי יביא לו סוף סוף את ההכרה לה הוא ראוי כשחקן דרמתי. ריס ווית'רספון, מייקל שאנון וסם שפרד נמצאים גם הם בצוות השחקנים.

    עוד לא ראיתם כלום – חזרה לצרפת, שם מציג אלן רנה את העיבוד החופשי שלו למחזה "אורידיקה". חבורה של שחקנים מגיעה לביתו של מחזאי שנפטר לשם הקראת צוואתו. סביר להניח שהם מגלים בדרך כל מיני דברים שהיו מעדיפים לא לדעת. אלן רנה בן ה-90 כבר זכה בפרס על מפעל חיים בפסטיבל קאן לפני שלוש שנים, אבל זה לא מונע מהנהלת הפסטיבל להזמינו לסיבוב נוסף. הוא גם זכה בפרס הגראן פרי לשנת 1980 על "דודי האמריקאי" וסרטו המפורסם ביותר, "הירושימה אהובתי", נחשב לאחד ממבשרי הגל החדש בקולנוע הצרפתי.

    פוסט טנברס לוקס – מקסיקנים הם אנשים לא הכי מעודנים. זה מתבטא במיוחד בבמאים שלהם שלמרות היותם תוצר של חינוך קתולי אדוק, נוטים להכניס כמויות לא שגרתיות של סקס ואלימות לסרטיהם. קרלוס רייגדס הוא אולי השערורייתי מכולם. סרטים קודמים שלו הכילו סצנות סקס אמיתיות והתאכזרות לבעלי חיים שהביאה לצנזור ועריכה מחדש של הסרט במדינות שונות. סרטו החדש, שפירוש שמו בלטינית הוא "אור אחרי החשכה", נוצר בהשראת חייו של רייגדס ומתרחש במספר מדינות בהן חי. סרטיו הקודמים גררו תגובות מעורבות, אולם נראה שהוא בדיוק מספיק מעורר מחלוקת בשביל להתקבל לפסטיבל.

    בדרכים – לאחר עשורים של נסיונות, הצליח וולטר סאלס לעשות את מה שרבים כשלו בו לפניו וסיים עיבוד קולנועי לספרו הנודע של ג'ק קרואק. אחת הסיבות לכשלונות העבר היא שהזכויות לעיבוד מוחזקות כבר יותר משלושים שנה בידי פרנסיס פורד קופולה, שלא הצליח לכתוב תסריט מספק ולא היה מרוצה מעבודתם של תסריטאים שכירים. הבן אדם שזכה שלוש פעמים באוסקר על כתיבה וביים והפיק בעצמו את כל טרילוגיית הסנדק, נתקע מאז שלטון בגין עם פרויקט שהוא לא מצליח להרים, עד שבאו הבמאי והתסריטאי של "דרום אמריקה באופנוע" ועשו בערך אותו דבר, רק באנגלית, עם קאסט אמריקאי ברובו ועם תקציב שעלול להפוך את הסרט לכשלון מסחרי. צוות השחקנים כולל את סם ריילי, גארט הדלאנד, קריסטן סטיוארט, קירסטן דאנסט, ויגו מורטנסן, איימי אדמס, טום סטרידג', סטיב בושמי וטרנס האוורד.

    גן עדן: אהבה – החלק הראשון במה שאמורה להיות טרילוגיה בבימויו של האוסטרי אולריך זיידל. כל אחד מהסרטים יתמקד באישה אחרת מאותה משפחה, כאשר אהבה מדבר על תיירות סקס בקניה. אני מניח שגם את הסרט הזה לא יקרינו בטהרן. גם סרטו הקודם של זיידל, "יבוא/יצוא", היה מועמד לדקל הזהב.

    הציד – לארס פון טרייר אמנם הוכרז בשנה שעברה כאישיות לא רצויה בעקבות התבטאויותיו במהלך הפסטיבל, אולם הדבר אינו מונע נציגות מחברת הסרטים שהקים, זנטרופה. הציד, אותו הפיקה החברה, בויים בידי תומס וינטרברג ועוסק בתושב כפר קטן בדנמרק שנוצרת סביבו היסטריה בתקופת חג המולד. וינטרברג מוכר במיוחד בזכות סרטו "החגיגה", שנוצר לפי חוקי דוגמה 95 וזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן 1998.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין