פחות משעה להמראה. התבוננתי בכבל ההילוכים הקרוע של האופנוע המושבת. מתפעל מחוק מרפי, שלא מאכזב ומבליט ברגע הנכון את קיומו הרועם.
להפתעתי נתקע האופנוע בכניסה לבית חב"ד, נציגות השכינה בהרצליה. המקום הכי אמין, שניתן לבקש להשגחה עליונה ותחתונה על חפציי. 

חפשתי מונית, שתשעט לשדה התעופה, תחצה רמזורים כתומים...רק שלא אאחר את הטיסה.

נכנסתי מתנשף, מודה לנהג, עוצם את עיניי ומברך את מזלי הטוב, שזימן לי מונית מירוץ ואת המלך המשיח שיפקח עין ...  
אופטימיות פתאומית הציפה אותי והמטוס הממריא דרך דמעה שקופה, נראה קרוב יותר ויותר.
**

הרכב  הזדחל לאיטו... ממש לא שעט לשדה התעופה. לא היה אדום שהוא פספס...
" למה אתה לא מנסה לתפוס את הירוק? ", צעקתי, כשראיתי כיצד הסיכויים להגיע לשדה התעופה בזמן, הולכים וקטנים.

הנהג משך כתפיו.

-" למה אתה לא מפעיל מונה ? "
" כי אין לי מונה ".
" אני אשלם לך כפול, רק תביא אותי למטוס בזמן ".
" אני לא רוצה כסף ". 

" הי הי, למה אתה לא לוקח  את המסלול של הרכב הציבורי ? "
" כי אני לא רכב ציבורי ".

" אבל מונית זה רכב ציבורי... "
" כן זה נכון, אבל אני לא מונית ... "

" מה, אז מה אני עושה פה ? "

" אין לי מושג..,
נכנסת ובקשת להגיע לשדה התעופה ...

**

סיפור זה אמיתי, או שלא.

מתוך 100 סיפורים קצרים