במוצאי יום השואה האחרון החלטתי לנסוע לסניף איקאה בצומת פולג כדי לקנות ספרייה חדשה לסלון ביתי. מיד עם כניסתי לחלל התצוגה של החנות רציתי לשוב על עקבותיי. הייתה זו חוויה מוזרה לבחון מוצרים כגון ה- Yurgen הפשוט או ה- Shmurgen המעוצב כאשר ברקע מתנגנים השירים "החול יזכור" ו "לכל איש יש שם". תוך מספר דקות מצאתי עצמי מזמזם "לכל רהיט יש שם שנתן לו מעצבו..." האמת היא שגם חשתי חוסר נוחות לקנות מוצרים של חברה שוודית דווקא ביום בוא אנו מציינים את רציחתם של יהודי אירופה. שוודיה הנאורה, המסורה לערך חיי האדם, הדוגלת בשיווין זכויות וערכים של דו קיום היא גם אותה שוודיה שנותרה ניטראלית במהלך מלחמת העולם השנייה. והרי שבכל אחד מביקורי הרבים בשטוקהולם תהיתי כיצד יכול אדם או עם להישאר ניטראלי אל מול הרשע האולטימטיבי? כיצד יכלה שוודיה להיות מתבונן פאסיבי במתרחש מעבר לגבולותיה? חוקרי תקשורת רבים טענו כי בעידן של היום, עידן הנאורות, לא יוכלו עוד להתרחש מעשי טבח כמו אלו שהתחוללו רק לפני כמה עשורים. תמונות הזוועה יופצו בין רגע דרך אתרי התקשורת הדיגיטאלית, אתרים כמו פייסבוק ויו טיוב, והקהילה הבין לאומית תקרא לפעולה. טענו וטעו. שנה עברה מאז החל באשר אסד לטבוח בבני עמו והעולם כמנהגו נוהג, עומד וצופה מן הצד. מהדורות החדשות עוד מונות מדי יום את מספר הקורבנות, שעומד על יותר מ 9000 בני אדם, אך זו אינה עוד ידיעה מרעישה. מקסימום אייטם שמופיע מיד לאחר הפסקת הפרסומות הראשונה.
 והנה בשבועיים האחרונים מתרחש דו שיח בישראל סביב אותה סוגיה עקרונית, סוגיית הצפייה לעומת הפעולה. במוקד דיון זה נמצא האירוע אשר התחולל בצהרי היום בחוף בוגרשוב במהלכו קיימו מספר אנשים יחסי מין עם אישה אלמונית. מאז אותו יום הופיעו בכלי התקשורת אין ספור מאמרי מערכת, מאמרי דעה ראיונות וכתבות טלוויזיה אשר כולם שאלו את השאלה- איך ייתכן שאיש לא נחלץ לעזרת אותה האישה? מדוע באי חוף הים, אותם תל אביבים נאורים שוחרי שלום, צפו ולא פעלו? היו שכתבו כי המאורע מצביע על שינוי מהותי בחברה הישראלית שנהייתה אלימה, גסה, אדישה ומנוכרת. אחרים קבעו כי זהו גזר הדין של נשים בחברה צבאית גברית ושוביניסטית. לבסוף, ישנם כאלו הגורסים כי זהו התוצאה של עידן הריאליטי, האדם הפך לצופה בדרמה האנושית המתחוללת לנגד עיניו ואינו עוד סוכן פעיל. אלא שנראה לי שיש בתגובות אלו אבדן פרופורציה, צדקנות יתרה ואף ניחוח של פופוליזם. ראשית, אני סולד מן הניסיונות להסיק מסקנה על החברה הישראלית כולה מאירוע בודד. המדגם הוא קטן מדי. נכון שהסתכלות רחבה יותר תראה כי יש ישנה עליה מדאיגה במספר פשעי המין, מעשי האונס, ההתעללויות בקטינים והטרדות מיניות. אך הרי שבמקרה שלפנינו כלל לא התחולל פשע. לא היה אונס. לא הייתה כפייה. האישה המדוברת התראיינה בכלי התקשורת ואמרה כי פעלה מרצונה. נדמה כי בשבועות האחרונים התפרסמו די מקרים שאמורים היו לעורר סערה ציבורית. למשל המקרה של עובד סוציאלי שלכאורה אנס קטין, תלמידי תיכון שהתעללו מינית בנער צעיר מהם ואף עובדים שלכאורה אנסו נערה שחגגה את נשף סיום התיכון. מכל אלו דווקא מה שהתרחש בחוף בוגרשוב נראה לי הכי פחות מהותי. בשנית, בחלק מן המאמרים שנכתבו עולה טענה לפיה האישה "לא באמת בחרה" לקיים מין עם מי מן הגברים שהיו עימה בחוף הים וזאת משום שאין לה בחירה חופשית. ההיגיון המעוות שלה הוא תוצר של החברה המערבית הגברית אשר מתכננת נשים להיות חפצי מין. בכך שוללים מן האישה את חופש הבחירה. הצדקנות הזו היא בעיני הצד השני של מטבע הרודנות שכן שלילת חופש הפרט מכל מניע שהוא הנו מעשה מסוכן. גם לגבי הטענה כי הריאליטי הוא שעושה אותנו צופים פאסיביים אינני מסכים. הקשר הוא הפוך. הריאליטי נוצר כדי לעורר עניין בקרב הצופים, הא מותאם לתכונות האדם שהנו במהותו צופה במתרחש מולו. מחקר מעניין שנעשה בנושא זה בארה"ב כלל תלמידי כמורה. לתלמידים נאמר כי עליהם להעביר הרצאה על "משל השומרוני הטוב". כשאר הגיעו לאולם ההרצאה, גילו המשתתפים כי ההרצאה הועברה לאגף אחר ועליהם למהר כדי להגיע לאולם בזמן. בדרכם נתקלו משתתפי הניסוי באדם פצוע ששכב על הרצפה. מה עשו מרבית תלמידי הכמורה? דלגו מעליו ורצו לתת את ההרצאה. אז נכון שעלינו לחנך למעורבות, לאכפתיות ולדאגה לזולת. ונכון שאנו חיים בעידן אינדיבידואליזם שבו ה"אני" אילן מנור |