תקופת סוף התיכון ותחילת השירות הצבאי ממש נראית כאילו היא רק היתה אתמול. קשה להאמין שכבר עברו משהו כמו 15 שנה.. ואני לא בנאדם זקן. אפילו לא הייתי מגדיר את עצמי כמבוגר.

זו היתה תקופה כ"כ תמימה. חיכינו לגיוס, עדיין בילינו עם חברי השיכבה מתי שרק היה אפשר. כינרת, ירדן, טיולים לרמה.. טרפנו את הארץ לפני הגיוס.

מחשבות על מוות בכלל לא עלו בראש. מבחינתנו צבא היה להיות קרבי ולתת כמה שיותר. לא באמת חשבנו שמשהו יכול לקרות לנו הרגשנו הכי תותחים ו"שאקלים" בעולם!

אני נזכר איך התחילה השרשרת.

באחד הימים כשהייתי בבסיס התחילו שמועות על 2 מסוקים שהתרסקו. עדיין לא דובר על מס' הרוגים ועל אסון במיימדים כאלו או אחרים. לאט לאט התחילו להצטבר יותר ויותר עובדות עד שזה הגיע גם לשידור. רק למחרת גיליתי את גודל האסון.

בן כתתי נהרג באותה התרסקות בה נהרגו 73 חיילים.

ואז נגזלה מאיתנו התמימות. כולנו נפגשנו בלוויה שלו ולא הבנו איך הגענו למקום הזה בכלל. הרי רק אתמול היינו עדיין תלמידים, עדיין הבזרנו משיעורים וכל זה..

משהו בלב נשבר, ברגע אחד התבגרנו באמת.

מאוחר יותר זה קרה שוב. בן כיתה נוסף שלנו נהרג בהתרסקות מסוק יחד עם מפקד בסיס פלמחים דאז. הנה זה קורה שוב, הכל חוזר שוב, מתי זה יגמר כבר? למה זה מגיע לנו? מה עשינו? ולמה הוא לוקח את הכי טובים שיש? את מלח הארץ. כאלו שאלות התחילו לצוץ באוויר.

את יום הזיכרון אנחנו מקדישים לאותן משפחות שאיבדו את חברינו לכיתה, מנסים לתמוך בהן עד כמה שאפשר. ולמחרת מה שאנחנו מכנים "יום השיכרון" אין דרך אחרת לצאת מהעצבות הזאת. ביום העצמאות ("השיכרון") אנחנו הולכים ומשתכרים וחוגגים וממנגלים כמו כל עם ישראל.

רק ככה אפשר לעשות כזה סוויטצ' ולהמשיך את היום למחרת. מצער, אבל רק ככה.

מרימים כוסית לאל'ה ועוד אחת לאילן.

ועוד אחת לחיים שחייבים להמשיך!

יהי זכרם ברוך.