| מאת חן חיים בכר ____________________________ באמצע ישיבת הבוקר , שטוף זיעה, מתנשף כמו קרנף על האסלה, לפתע אני רואה את פי הטבעת שלי, להלן "פיעה". יוצאת החוצה, מסתכלת עליי במין פרצוף של גבינה חמוצה ואומרת לי :"תגיד לי, אתה רציני? מה? אתה רוצה שאני אתחיל לשיר אופרה כאן? ומה זה בכלל כל הקטע הזה של הודו וכל הסניטריה הדלוחה שלהם. איזה ג'וק נכנס לך לראש ולתחת?"
היא בטוח פולניה, חשבתי.
"ולמה? למה זה ככה אני לא מבינה. הרי יש להם את כל הזמן שבעולם כאן"פולניה. בטוח פולניה. פי הטבעת שלי פולניה .
"הרי גם ככה הנשים עושות כאן הכל, מה כבר הזכרים ההודים צריכים לעשות? מה?"
פמיניסטית. בנוסף לכל הצרות.
"מה? יא עצלנים. תעשו מינימום, אין בעיה. אבל שיהיה אוכל טעים ונקי לפחות. תנקו."
שקט. נהייה חם.
"הודו לאדוני אם יוציא אותי מפה.... יא הודי מסריח שהכניס לי ככה חיידקים ומיקרובים לתוך האוכל, שאני כבר 5 ימים מנסה להבין- מי? - מי הוא זה ההודי הזה? מממיייייי?"
תימניה. לחלוטין תימניה.
וככה בעודה מקללת את ההודי המסכן המסריח והלא נקי, אני קולט אותה נהיית אדומה, ופתאום STOP ! שקט!!! רגע! שנייה....בום!
מה זה? התכופפתי מהרעש. נבהלתי. אני צועק מהתחת. תחת שלמד לשיר באוקטבות וסולמות, מקצבים... גם...
הייתי בטוח ששמעתי את השיר של מרגול. מהתחת... תחת.
יא אללה ושיווה ובודהה וכל אל שאתם רוצים. זה מנגן. וכל הזמן הזה אני חושב לעצמי , איך אני מצטרף לפיעה התימניה ותופס את ההודי הזה מהגרון ונותן לו לאכול גפילטע פיש בצרחות של חוקר שב"כ, כי אני מישראל ולנו יש שב"כ.
לא שמעו כאן מעולם על ניקיון. אני נכנס כאן למטבחים לפעמים, חושך! לא רואה כלום, שחור הכל שחור, הכלים, ההודים, הקירות, ההודים, הכיריים, ההודים, כולם. חושך. ודווקא שם, יש את הטאלי הטוב מכולם.
פיעה נרגעה, כמו אחרי זיון טוב.
"יששחחה סיגרייה?" שואלת אותי במבט של אסירה אדישה, כולה מזיעה מהתחת. "אלוהים" היא אומרת אחרי נשיפה ארוכה,"מה זה? אם הייתי יודעת שככה זה כאן, לא הייתי נותנת לך להגיע להודו-שמודו בחיים"
כולה בעצבים במבטא תימני כבד של נהגת מונית מעשנת כבד "מה אתה מסתכל עליי ככה? מה? מאז שאנחנו כאן אתה היחיד שנהנה כאן. היחיד." " אני כל היום בוויברציות מוזרות, נקרעת כאן בין זרמים ועליות של רכבת הרים עם גזים ערסים שמבעבעים כל כמה שניות, מאיימים לפרוץ לעולם ולהרוס את ההרמוניה ששוררת כאן. מפחדת להפריח את השאנטי-באנטי שלך. ואני כאן מכווצת כמו ג'חנון. תהנה תהנה עיוני. "
כן. מה יגידו השכנים. לא נעים. בלי בושות.
"חמוד, אני כאן סתומה בלחץ, לא מבינה מאיפה ההתקפות האלו מכיוון הקיבה"
פתאום נפתחו לה העיניים כמו באבא-ראלו. לתפוס מחסה, זו הייתה המחשבה הנכונה.
"הלו קיבה, יא בת זונה, את לא מתביישת? אה? את לא רוצה להרגיע? או שאת רוצה שאני אעלה שם למעלה ואפוצץ אותך, תני לי לנוח ...אוכלת זבל של פרות קדושות. חושבת את עצמה"
היא ממשיכה במסע הצלב ועוד, תוך שהיא מתארת לפרטים אלימים משהו, את אשר תעולל לקיבה עליה השלום,אני ממשיך לשבת וחושב על הגל הבא שיבוא... ואז שומע את פיעה שרה "יום אחד אולי אפרוש כנפיים..."
אח, מרגול הגדולה. |