הסתמיות הפכה לו לדרך חיים. מהגן חזר הביתה, מבית הספר חזר הביתה, מהצבא... חזר הביתה כמובן. אף אחד לא חשב אפילו לשלוח אותו ליחידה קרבית, ש"ג בקריה הוא תפקיד הולם לבחור במצבו. ואז לאוניברסיטה, שם הוא נשר באמצע התואר הראשון - פעמיים. פעם מקרימינולוגיה ופעם מספרות כללית. במשך שנים גר בדירה שכורה על הגג באידלסון 29 בתל אביב. לבסוף החליטו הוריו לרכוש לו את הדירה, ואפילו התקינו בה למענו דוד חשמלי.
פעמיים ביום הוא צועד במורד ובמעלה המדרגות המובילות מביתו ובחזרה אליו. ארבע קומות של עזובה. בקומה השלישית, כבר חמש שנים שכלב הזאב של השכנה, שנאסף מ"צער בעליי חיים", נובח עליו בחמת זעם. פעמיים ביום הוא סופג את הנביחות.- בשמונה וחצי בבוקר כשהוא יוצא אל עבודתו ובחמש ארבעים וחמש כשהוא חוזר ממנה, לאחר שהוא עבר בחנות המכולת, קנה בה חצי ככר לחם שחור, קפה או סוכר, גבינה לבנה או צהובה ועיתון.
בדירת שני החדרים שעל הגג, הוא מתיישב על הספה הדהויה ומדליק טלוויזיה. הוא צופה בתכניות כשהוא לועס בשקט מהסנדוויץ' שהכין לעצמו, כשהוא מקפיד שלא יפלו לו פירורים מהפה אל השטיח בצבע הבז' שקיבל פעם מדודה רחוקה לכבוד בר המצווה שלו, כדי שיקשט את חדר נעוריו. כשהוא מסיים לאכול הוא מכבה את הטלוויזיה, רוחץ את הצלחת, מוזג לעצמו כוס ספרייט, שותה אותה והולך לשכב.
הוא בן שלושים ושתיים. מידי פעם הוא רוכש לו איזה ספר בחנות הספרים המשומשים שבאלנבי. הוא אוהב סדר. פעם הוא רוכש ספר קריאה ופעם הוא מחליף אותו בספר הרפתקאות, עדיף של פטריק קים. הוא שוכב על המזרן היחיד שמול הדלת, נאחז במילים ולאט מחליקה ידו, משחררת את כפתור המכנסיים ונוטלת מהשידה שליד את המגבת. הוא לא נושא את עיניו בזמן הקריאה, מרותק כולו אל הגיבור הקוריאני למחצה - ידו מלטפת את הזין שמעולם לא ידע מגע אחר. אבל עכשיו הוא מזיין את היפהפייה ששורטת את גבו כשהוא חודר אליה בעוצמה. בקושי נושם הוא מניע קלות את אגנו קדימה ואחורה, אוחז היטב באיברו, לא מביט בו. כף ידו מספיקה כדי לעטוף את הבשר שזכה לקיתונות לעג בבית הספר התיכון. הוא מתנשף, קורא במהירות, עוד רגע הקטע נגמר... עוד לא, הוא עוד לא מוכן. קורא שוב את אותו הקטע ומשפשף במהירות. כשפטריק קים גוהר מעליה הוא מרגיש את הנוזל ממלא את המגבת שמונחת מעליו, כדי שלא ילכלך את המכנס שחזר רק אתמול מהמכבסה. הוא מנגב את עצמו בקפידה. לא זורק את המגבת לכביסה. את זה הוא יעשה מחר בבוקר, לאחר אוננות הלילה.
בשקט הוא נרדם.
בתשע בערב הוא מתעורר ונכנס להתקלח. הערב הוא יחרוג מהשגרה. לפני שהוא חורג הוא מתקשר כמו בכל ערב אל הוריו. שיחה קצרה של דוח יומי דו-צדדי: איך היה בעבודה? איך היה לאבא בבדיקה אצל הרופאה? וכן, הוא מבטיח לבוא בשבת, כמו תמיד, לקציצות ופירה.
בתשע ועשרים הוא כבר בחוץ. ברחוב הס עומדת כבר חמש שנים אותה הזונה. מעולם לא ניגש אליה ולעולם לא ייגש. הוא חולף על פניה. היא מזהה מרחוק שלקוח לא ייצא מהברנש ומתעלמת מצעדיו.
באלנבי הוא פונה ימינה לעבר בית האופרה. עשרים מטרים מהצומת המרומזר שוכן לו בית הקפה של הרומנים. הוא מתיישב בשולחן הפינתי עמוק בתוך בית הקפה ומזמין בירה. כולם יושבים בקבוצות מסביב לשולחנות. אחד מהם מתחיל לשיר, השאר מצטרפים במחיאות כף ומיד בעלת המקום מתחילה לרקוד בין השולחנות, כשהיא חגה לה ושערה מתנופף מעל לכתפיה. אחד מהשרים מעלה אותה שתרקוד על השולחן. הוא מתכנס בשקט מאחורי השולחן הפינתי, לוגם מהבירה המרירה ומביט בה ובלקוחות המשולהבים. עוזרה של בעלת המקום מנצל את ההזדמנות כדי להציע ליושבים עוד בירות, שנחטפות אל ידיהם של הפועלים הרומנים, שנחים לרגע מיום העבודה וממשטרת ההגירה.
שתי זונות מגיעות אל בית הקפה, נדמה שהבחורים מכירים אותן. הן מתקבלות בקריאות חיבה ובטפיחות על ישבנן. בתוך דקות הוא רואה שניים מהפועלים נפרדים מחבריהם ופוסעים שיכורים בעקבות הזונות, שאוחזות בזרועם ומובילות אותם אל חדר המדרגות החשוך שמעבר לכביש.
הוא חש באברו מזדקף במכנסיו כשהוא מביט בעיכוסה של אחת מהן הלבושה במיני שחור. מזמין לעצמו עוד בירה. הוא לא מורגל בשתייה וראשו מסוחרר מעט. חמש דקות אחרי חוזרים הבחורים עם הזונות מחדר המדרגות מצחקקים ומדברים בבליל של אנגלית, רומנית ועברית.
"תגיד להם שהיה טוב" מאיצה זונת המיני בלקוח שחזר למושבו.
"יאללה יאללה, מי עוד רוצה?" שואלת חברתה את השאר.
כסף מחליף ידיים ובקבוק בירה מורם אל שפתיים משוחות אדום בוהק. מישהו מתחיל שוב לשיר ומחיאות הכפיים נשמעות בבית הקפה, כשעוד שניים מהפועלים הרומניים מתרוממים כבדים משכרות ופוסעים בעקבות הזונות אל חדר המדרגות שמעבר לכביש.
הוא מסיים את הבירה ומניח שטר של חמישים על השולחן. בעלת המקום אוספת את השטר ואת הבקבוקים, ומחזירה לו עודף. כשהוא קם, הוא מועד מעט. שולח את ידו כדי לא ליפול ואוחז במותניה. המגע הפתאומי שמשולב בזקפה ממנה סבל בשעה האחרונה גורמים לו לגמור.
בעלת המקום אוחזת בכתפיו ביחד עם עוזרה שנזעק לעזרתה. יחד הם מובילים אותו אל מחוץ לבית הקפה, לא מודעים לגמירה הראשונה בחייו שנגרמה בשל מגע של אדם אחר מלבדו.
חצב מצוי
בתגובה על ואולי אסי עזר פשוט שונא נשים?
y2work
בתגובה על מחזירות את הכוח לידיים שלנו
אטיוד5
בתגובה על אלוהים שלי לא אוהב את אלי ישי או את צחי הנגבי
רפי פרץ
בתגובה על בחזרה למאבק הפוליטי
תגובות (31)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
עצוב ונוגע ...
לא יודע אם זה אמיתי או לא אבל בהחלט ניכנסים לזה,
עצוב שיש אנשים כאלה , עצוב מאוד
כיכבתי לכתיבתך הנפלאה
הזוי לחלוטין.
מדהים.
סוחף.
עצוב.
מרגש.
מהנה.
(חייבת לך אחד ענק).
נשיקות
יאאלה ! איזו עליבות!
רציתי לתת כוכב על האמינות, אבל נתקעתי בלי .
באמת נשמע כמו חיים אמיתיים של מישהו.
זה מזכיר לי קטע שאני כתבתי על לוזר כזה:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=245060
תודה רבה לך ולמי שהמליצ/ה
אשמח כשתמשיכי לבוא.
קצת באיחור,
אבל באתי בעקבות המלצה חמה ולא התאכזבתי.
קטע נהדר, נוגע, חודר.
אני אמשיך לבוא! :)
גם אני אהבתי את ההצצה לחיים שבשוליים.
הצצה פנימה. כי את הכאב הפשוט אנו רואים בכל יום.
תודה לך.
הרבה תודות פוקסי
תודה רבה ונעים גם לי
זה היה כמו צילום קלוז אפ איטי שמלווה כל תנועה ומחשבה
מבדידות האנשים נהיים קשים.......
ואת כתבת את הבדידות הזאת בכזאת רוך ועדנה
נעים להכיר!!
בוז בא מחולשה, אבל הסתכלות אמיתית באה ממקום של אומץ להתמודד עם האמת.
האומץ הזה מעורר כבוד
ברור לי. ברור לי שיש בי משהו מאותה הרגשה שכל כך היטבת לתאר ומכיוון שאני לא יודע להתמודד איתה, אני בחולשתי, בז לה.
מפתיע מה לומדים כאן בקפה (-:
אני חושבת שהניסיון להפוך אותם לדומים לנו - נועד מראש לכישלון.
זה כמו לקחת אדם מפגר ולדרוש ממנו לעבור בגרויות.
אי אפשר.
הדרך היחידה בעיני היא בלקבל את המוגבלות שיש לאחר כפי שהיינו רוצים שיקבלו את המוגבלויות שלנו, ולגרום לו להבין שלמרות השונות שיש בו - יש בו מספיק כדי לקבל אהבה.
לא היה צליל של בוז בדברי
פשוט כאב לי על אלו ששם
אני מכיר כאלו אנשים
וכמה שאתה מנסה לקרב אותם למרכז , זה לא עובד
עם חוטפים שיתוק בפה ופיק ברכיים , וכשאתה מציג אותם מול בני זוג הם משתדלים להראות את עצמם בצורה הכי מפדחת
אני מודה לאל שלא אני ולא בני ביתי הם כאלו
אני מודה לאל שתמיד יש בנו את היכולת לעזור לאחרים ולקבל את השונים
והסיפור שלך באמת נשמע מוכר ,
תודה לך.
אני שמחה להניח להכיר אותי בדרך זו - ולהכיר אחרים באותה הדרך בדיוק.
בוז הוא בדרך כלל צורה של התגוננות שלנו מפני מה שקשה לנו, מפחיד אותנו או לא מסתדר עם הערכים שלנו.
ראשית דבר, ברוכה הבאה. פרומו מעולה להיכרות אתך, הם הפוסטים האלו שלך.
ולעניין היצירה הזאת, חייב לומר, שהפלאת תאר דווקא משהו שבכל אחד מאיתנו דר, מעת לעת, הדימוי הזה. המתעתע. ממרומי כל סיטואצית חיים של ניצחון, או מימוש עצמי, ניבטים במורד, שיחים נמוכים, אפרוריים, שמושקים דיו, אך רק להישרדות, של היום הבא. ויש בהם בטחון שבשגרה, כמיהת מגע הגוף, או לפחות העיניים, של אחר בהם, ובדידות של דלת אמות. אם לא פיזית, אז בנשמה.
כתבת את זה יפה, ובקלוז-אפ שמעביר רטט בקורא, בי, וזה נוגע מאוד. אלך לקרוא שוב בפוסטים הקודמים יען כי רפרפתי בהם, ואולי אגיב שם.
ברוכה הבאה זו הנוגעת, כי במגע הזה של תחושות, יש עוצמה החיבור.
טיבו של הבוקר, שכוכבי היום שחלף, עדיין בהנג אובר, כי תינו אהבים עם פוסטים אחרים. ולכן, אחזור כשהקפה יחליט לחלק שוקולד שוב.
מוטי
הבוז כנראה שלי.
לעולם לא בבוז ידידי.
אני כן מנסה לראות את האמת בצורה מוחלטת ולא מתפשרת, אבל לא ממקום של בוז.
אל תבלבל חמלה עם בוז.
לפעמים כשכאבם של האחרים נוגע בנו, אנחנו נזכרים להושיט להם יד.
תודה יקירה, אני מעריכה את העובדה שאת מגיבה לפוסטים שלי.
אני אוהבת את האנשים הללו שבשולי החיים. אוהבת להביט בהם ולזהות גם אצלם נקודות של אור ושל טוב. והנקודות הללו רבות כל כך. יש ליד הבית שלי קבצנית שחיה ברחוב כבר עשרים שנה. היא חיה ברחוב, אבל מגיעה כל יום כדי להאכיל את החתולים שמזהים אותה מרחוב.
בכולנו יש טוב - גם בהם. צריך פשוט לראות אותו.
שבת של עונג ושל קרבה גם לך יקירה
האנשים הללו אמיתיים. הם חיים בינינו ולפעמים זקוקים רק ליד שתושט, כדי לגלות שאפשר גם אחרת.
אשתדל להאט את קצב הפרסומים להבא
תודה על הרצון הטוב.
מרגיש כאילו בכולנו קיים הלוזר הזה במידה כזאת או אחרת
כאילו כל החיים מנסים לברוח מהלבד הזה שאת מתארת בכל כך הרבה בוז ו... מפתיע, הבנה.
ועכשיו הקפה לא הקציב לי כוכבים.
אשוב כשהדלי שלי יתמלא.
All the lonely people.
כרגיל, כל פוסט שלך מכאיב בטן.
תודה אור, שאת כאן.
ועכשיו אככב בשביל כל ארבעת הפוסטים האחרונים.
את מעלה פוסטים בקצב של אחד לארבע שעות - אין תקציב לכוכבים בתדירות כזו גבוהה
את כותבת המון על האנשים שבשולי החיים. כל פוסט שלך עוסק במקומות האלה ואני אוהבת את ההתבוננות הזו, היא עמוקה, חזקה, שואבת ופוקחת עיניים לאנשים שלא רואים את הדברים האלה, את המקומות האלה, את האנשים הכביכול לא-חשובים שבינינו, שהם בעצם חשובים אפילו יותר מאנשים רבים אחרים.
שבת של עונג שתהיה לך, אור. שהבדידות הזו לא תהיה מנת חלקך, לעולם.
וואו זה נשמע כל כך אמיתי וגלמוד
כל אותם אנשים אומללים ובודדים
אשרנו שאנו לא איתם