איפה הבן זונה הזה,

זה שידע מה מצחיק אותי,

ומתי.

ולתת לי ללכת,

כשאני צריכה.

ולקבל אותי כשאני חוזרת.

זה שיתן לי לצמוח.

ורק ילווה, ויצפה מהצד.

זה שישמע איתי מוזיקה,

בדרך לשומקום,

בלי שאני אצטרך להגיד מילה.

ושנייה לפני שמסוכן לי מדי לשמוע את אביתר,

יחליף לפיקסיז,

שיר 20,

אם כבר מאוחר.

וכשהמלצרית תשאל "מה בשבילך?"

הוא יתן לי לענות,

אבל ימלמל בלב,

את ההזמנה במלואה.

זה שיתקשר באמצע היום,

כי הוא יודע שאני אוהבת בדיוק את השיר הזה,

שיש עכשיו ברדיו.

ושיסתכל עלי במבט אוהב,

כשנשב בארוחה משפחתית,

ואמא תגיד משהו שלא טוב לי לשמוע.

זה שיאמין שאני יכולה להיות -

כל מה שבא לי באותו רגע,

סופרת,

קופי,

מזכירה,

ברמנית

או מורה בתיכון.

זה שיגרום לי לרצות להתלוות אליו לסרט פעולה,

רק כי הוא נורא אוהב.

ויחזיק לי את היד,

את הראש ילטף בהבנה,

אם ארדם,

עם הראש, הידיים והרגליים

עליו.

שיגרום לי לרצות לבדוק בבוקר,

איך הוא ישן,

בצהריים,

אם הוא כבר אכל,

ובערב,

אם הוא רוצה לבוא.

לחבק אותי.

כי אני לבד.