הבטתי בידי השמאלית. היא הייתה ריקה. משהו היה חסר שם. השען הבטיח שייתקן את השעון עד יום חמישי, אך כעת הייתה החנות סגורה. היום יום חמישי? הבטתי בידי השמאלית, אך היא הייתה ריקה. מה השעה?

חציתי את הכביש נאבקת במשב רוח עז, שאיים לתלוש אותי. מים זרזפו על לחיי אל תוך נעליי. רקיע אפור, ריקני. רחש הטיפות הגולשות מהמרזבים, מתפזרות לשלוליות, נסחפות לנחלים דקים מן המדרכה לכביש. איש הביט בי והניד בראשו לאות היכרות. בהיתי בו. מי זה? הצצתי בשעון. הוא לא היה שם. השעון, כלומר. עורי היה לבן וחיוור במרכז פרק ידי השמאלית. אני יודעת שהיה שם שעון פעם. מתי זה היה?

רגליי נושאות אותי. אני מרימה רגל ימין, מניחה אותה, רגל שמאל מצטרפת אליה, רגל ימין עולה שוב ומתרוממת. אני לא מצליחה להיזכר לאן אני הולכת. הביתה? או אולי מן הבית החוצה? העצים ספוגי הגשם נראים כמו גושים אטומים חסרי צורה ממש. לא, אין בהם ממש. אוטובוס עובר לידי בשקשוק גלגלים. ברכיי כבר רטובות לחלוטין. אני שולחת מבטי קדימה. מה מספר האוטובוס הזה? 31? 51? האם אני צריכה לעלות עליו? ייתכן מאוד שכן. חבל שאני לא זוכרת לאן אני צריכה להגיע. מה השעה? אני מתבוננת בידי השמאלית, אך אין שם דבר.

אישה יוצאת מן הסופרמרקט ובידה סל עמוס. היא עוצרת ישר מולי. אני מנסה לעקוף אותה, אך היא אוחזת בי בתנועה בעלתנית. היא – אימא שלי, כנראה.

היא – מה קרה? לאן את ממהרת?

אני – אני...לא זוכרת.

היא (בדאגה) – הכול בסדר אתך? אולי את חולה?

אני – לא, אני בסדר, אני פשוט בדרך ל...(לאן? אני לא מצליחה להיזכר!)

היא – המכונית אצלך?

אני – ואם לא אצלי, אז אצל מי?

היא – מה זאת אומרת? את לא יודעת אם המכונית אצלך או אצל בעלך?

אני – כן, ודאי שאני יודעת! (יש לי בעל? מתי התחתנתי?) המכונית כאן,לא רחוק...(איפה???) במקום שאני תמיד חונה כשאני מגיעה הנה (איזו עיר זאת?)

היא – יופי, אז אסע אתך, כי המכונית שלי בטיפול עשרת אלפים.

אנחנו הולכות (מה זה טיפול עשרת אלפים?). אני עוזרת לה עם הסל. אין בעיות, אקח אותה מיד הביתה. זה שתי דקות מפה. הנה הרחוב הקטן שבו אני תמיד חונה. מיד אמצא את המכונית. עיניי סוקרות את המדרכה מימין. משמאל. הגשם לא מפסיק לרדת. למה אין לי מטריה? אני יודעת בבירור שיש לי מטריה באיזה שהוא מקום. עיניי נחות על ידי השמאלית. אין שם כלום. מה השעה? אני שואלת את האישה שלצדי. "שכחתי את השעון בבית", היא עונה. אפור. הכול אפור. אנחנו הולכות. אני לא בטוחה שאני לא ישנה וחולמת כעת.

"זה עוד רחוק"?, שואלת אימא. "מה פתאום, תיכף מגיעים", אני עונה בזריזות, מרגישה מסורבלת וכבדה. מדוע לובשים סוודרים בחורף? סוף הרחוב. אילו רק יכולתי לזכור איך נראית המכונית שלי. פיאט ירוקה? הונדה אדומה? יונדאי לבנה? אנחנו מגיעות לשלט "עצור". אני עוצרת. מה פתאום אני עוצרת? אני מכונית? (ומנין לי שלא, בעצם?) מבטי צד מכונית "סוזוקי" צהובה. זהו זה! זו המכונית! "הנה!", אני אומרת בביטחון, בקול מלא חיים ועליצות. או זה מה שהתכוונתי שייצא מגרוני, ולא אותו קול חורק, ניחר, כבד, עייף, שוקע. בת כמה אני? ללא ספק בגיל המעבר. רק אז מתחלף הקול. אבל זה קורה רק לגברים, לא? ומניין לי שאני לא...?

אני מנסה לפתוח את דלת המכונית, אך היא בשלה: אטומה,חירשת ונעולה. "אלה לא המפתחות של הבית?", מעירה האישה שלצדי. היא צודקת, כמובן.אלה לא המפתחות של המכונית.אני נשענת על הדלת מהורהרת. אם אין לי מפתחות של המכונית, האם זה אומר ש..."אין לי זמן לחלומות שלך!", נוזפת בי האישה, ועוצרת מונית, כשהיא דוחפת אותי לתוכה ללא עדינות יתרה. נוסעים. אוי, צריך לקחת את הילדים מהגן, אני נזכרת לפתע. כבר מאוחר. מאוחר מאוד. אני מתבוננת החוצה ולא מצליחה לראות כלום. מטושטש. גבו של הנהג רחב מאוד. זרזיפי מים זולגים על השמשות. נופים נמוגים על האין. גם ידי נמוגה. אני מתבוננת בה. משהו חסר שם, אבל אני לא יודעת מה...

הנהג מפטיר קללה ומסתובב בחדות לאחור, לברוח מהפקק הענק לרחוב אחר. משהו נראה לי מוכר כאן. כבר הייתי פה פעם,זה בטוח. לפני שעה, או לפני שנה? "אופנת נילי", "חזיות שולה", "שען"...ידיי מתחילות לרעוד. "הדלת פתוחה!", אני צועקת בהתרגשות. "איזו דלת", משתוממת אימא. אני מזנקת מהמכונית ברמזור, פורצת לדלת השען הפתוחה, ותופסת את הישיש הצנום בגרונו. "השעון שלי! החזר לי מייד את השעון שלי, מנוול שכמותך! למה היית סגור קודם?"

אני לא מקשיבה להסבריו הנשנקים, ומשחררת אותו רק כאשר הוא פותח איזו מגרה בארון. עוברות מאתיים שנה. ואז...הוא מושיט לי משהו מטושטש ושם לי ביד. אני חשה מתכת קרה ועור חם. עור על עור, על ידי השמאלית. זרם חיים זורם בכל גופי. אני פוקחת את עיניי. משהו חי, נושם ורוטט קצובות על פרק ידי. השעה 4.30. התאריך -30 בחודש. היום: טיוזדיי.

שמי יעל גפן ואני מתגוררת בגבעתיים עם בעלי ושלושת ילדיי. בחוץ ממתינה לי מונית, ובתוכה אימא שלי. היום יום שלישי. אתמול היה יום שני ומחר יהיה יום רביעי. בחוץ הכול ירוק ורענן. אני חיה במדינת ישראל הנהדרת, שאין כמוה בעולם. השען הוא איש חביב, שעשה לי טובה ותיקן את שעוני שנחשב כבר אבוד. נהג המונית צופר לי, ואמי מתבוננת בי מבעד לשמשה בדאגה. אני מחייכת. הכול בסדר! אני מתבוננת בידי השמאלית. השעה 4.35.

• *  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)
• *  הסיפור נכתב בהיותי כבת 26,  ומתפרסם כאן לראשונה . החוויה, כמובן,אמיתית