אני מנסה להבין מתי הפכנו לכאלה.

לאנשים שלא אכפת להם מאחרים, לאנשים שרבים על חניה ולאנשים שדוקרים אותך על זה שהערת להם על רעש.

ומה ואיך לשנות כדי שזה לא יקרה?

כי איפשהו הבסיס הוא רקוב.

לא פעם אחת בחיים נתקעתי במצבים שזה היה או לקפל רגליים וללכת או לעמוד על שלך.

זוכרת ארוע בפארק הלאומי באשקלון.

אני וחבר, אחותי וחבר וההורים תופסים מקום על הספסל ומניחים עליו את התיקים.

בינתיים חלקינו יורדים לכיוון הים, כשאבא של במרחק לא רחוק משם מתחיל להכין את המנגל.

תוך דקות ספורות אנחנו חוזרים ורואים שהתיקים זרוקים על הרצפה ובמקומנו יושבת חבורה..של ערסים?..והחברות שלהם. אני בתור..האמיצה, כשהדם עולה לראש, ניגשת ומעירה להם שהמקום תפוס על ידנו.

ההשפלה והצחוקים הגיעו בחזרה תוך שנייה. לא נשארתי חייבת. הויכוח המשיך. תוך שנייה נוספת הפכתי לרוסייה הזונה שחושבת שמגיע לה הכל. עם דמעות בעיניים, לא מסוגלת להפסיק, ניגשתי לאחת מהבחורות והבאתי לה סטירה מצלצלת. המכות בחזרה לא הפסיקו להגיע. בעיקר משיכות בשיער, כשהגברים שלצידי מנסים להרחיק אותי משם.

בסופו של דבר, מושפלת, מלאת זעם וכעס, רועדת בטירוף, עזבנו את המקום.

שנים עברו. הכעס עדיין שם.

אני לא יודעת לוותר.

אני נלחמת. נלחמת על צדק.

והאמת..בימינו..אני לא יודעת מה מחכה לי.

ואיך זה ייגמר.

כי האלימות בינתיים מתגברת.

ואנשים לא רואים בעיניים.

והמציאות דיי מעוותת.

אבל נהיה אופטימיים.

יהיה טוב?