0
די להתבונן במסלול התקדמותו של שאול מופז בצבא כדי להבחין שהאיש התברך בכמה תכונות חשובות – בהן נחישות וחריצות אין קץ והתמקדות חסרת פשרות במטרה. אבל שאול מופז חייב להביט בראי ולשאול עצמו אם התכונות המבורכות הללו מספיקות כדי להביאו לעמדת הנהגה. "קֶסֶם אִישִׁי, כּשֶׁר מַנְהִיגוּת, תְּכוּנוֹת אִישִׁיּוֹת שֶׁבְּכוֹחָן לְעוֹרֵר הַעֲרָצָה וְהִתְלַהֲבוּת" – כך מגדיר אבן שושן במילונו את המונח כריזמה. כל עוד התקדמותו של מופז היתה תלוייה בהידברות על בסיס אישי או באמצעות קבלני קולות – הוא לא ממש היה זקוק לכריזמה. אבל בבחירות הארציות הסיפור שונה, והנחישות והחריצות נסוגות מפני הכריזמה. מופז חייב לשאול עצמו אם נוכחותו יוצרת את אותו חשמל באוויר שקשה להסבירו אבל כל אחד חש אותו בעצמותיו כאשר הוא קיים. מופז חייב לשאול עצמו אם הוא נולד עם אותו זיק בעיניים שסוחף את ההמונים ומוביל אותם אל הפתק שלו בקלפי. מופז יודע היטב שיועצי תדמית, מוכשרים ככל שיהיו, לעולם לא יוכלו להשתיל מתחת לעורו את הדבר החמקמק הזה הקרוי כריזמה. מופז חייב להבין שהעדר התכונה החיונית הזו יוביל אותו ואת קדימה למצב, שבו בשלב מסויים כבר נתקשה לדעת אם הוא מגרד את אחוז החסימה מלמעלה או מלמטה. |