כשנכנסה אל הרחבה בין הבניינים, שמש הבוקר החורפית סנוורה אותה. היא הצלה על עיניה וראתה את השלט על דירה מספר 2: עידו שם-טוב. בתנועה קלה דילגה אל המרפסת ואז נפתחה הדלת ועידו עמד מחכה. "אלינה.... איזה כיף!". חיוכו המאיר המס אותה בשנייה. הם התחבקו ונכנסו פנימה. בעמדה מול החלל הגדול של הדירה קפאה. הריח של עידו עלה באפה וגל של זיכרונות הציף אותה. לפתע הייתה נראית לה כל קבלת הפנים הזו תלושה מעולם אחר. לא של שניהם, לא עכשיו בכל אופן. עידו הוביל אותה אל מטבח העץ הרחב. "קפה? עדיין שניים סוכר?" כל הקרבה הפתאומית הזאת הבהילה אותה. כאילו שלא עברו שנים, שלא קרה דבר. "כן" היא לחששה. "טוב, אפשר ללכת תכף לטייל פה בשכונה, נעשה גם כמה קניות קטנות לבית. רוצה להגיד לי מה את צריכה? בטוח כבר יש לך איזו רשימת מרכולית בכיס אה?" אמר בשמץ חיוך. "לא צריכה כלום עידו" פלטה חלש אך בטון משתלח מעט. היא הבינה ששגתה והסמיקה. "אלינה.." הוא חייך. "אני חייב להגיד לך משהו". הוא הפך את הכיסא והתיישב עליו כשהמשענת לחוצה אל חזהו. "אין לי כאן חברים, ולא יהיו לי הרבה חברים בחיים כמוך, יש לזה הרבה משמעות שאת כאן. אני לא מתכוון לתת לך לעשות את זה קשה מההתחלה, סבבה? אז בואי פשוט נהיה רגע ונראה מה מתפתח היום, בסדר?" היא חייכה. פתאום הרגישה מוגנת יותר. הענייניות שלו הייתה תמיד תכונה שהיא אהבה, והיא באמת תמיד עזרה לו לשבור את הקרח. אלינה לקחה כמה דקות לסדר את חפציה בחדר והם יצאו. זה היה טיול נחמד. עידו, כדרכו של מדריך טיולים נצחי, הסביר כמעט על כל גן ובניין בשכונה הישנה. היא חייכה במרירות למחשבה על הפער בין הנופים הללו לנופי המדבר שוויתר עליהם. הוא נתן לה את הזמן והמשיך לקשקש, אבל מדי פעם גם השחיל איזו שאלה על ימי ההוראה שלה בדנמרק. היא ענתה בקצרה, עושה מאמץ לשתף פעולה, אבל שומרת כל העת על מרחק פיזי מדוד. שלושה צעדים מאחוריו. הם לא התראו כבר אחת-עשרה שנים. במהלך השבעה על אילן קיבלה ממנו מכתב השתתפות-בצער קצר. כארבעה חודשים אחרי שהשתקעה בדירתה הקטנה בדנמרק התחיל לשלוח לה מכתבים שבהם סיפר את קורותיו. את הכתובת קיבל מצאלה, חברתם המשותפת מהקיבוץ. היא עדיין זוכרת קטע ממכתבו הראשון: "זו אחת מהתגלגלויות המרחק שמעולם לא הצלחתי להשלים עמן, אלינה. אני מבין את כל הנסיבות, ואולי יש מסר ציני בכך שאני כותב לך אחרי שאילן איננו, אבל בשבילי תמיד נשארת קרוב." אחרי המכתב החמישי ענתה לו. הוא סיפר לה תמיד על היום-יום, ומדי פעם גלש להשלים פערים מן השנים שלא התראו. היא תמיד נשארה בהווה. ההתכתבות ביניהם הפכה לבית היחיד שידעה בשנתיים ששהתה בחו"ל. הוא היה הקשר היחיד שלה למה שקורה כאן, וגם לאדם היחיד שלו סיפרה על הכיתה, על הרחובות הזרים ועל יחסיה עם עמיתיה לעבודה. חברים לא רכשה שם. כשחזרו לדירתו הרגישו שניהם עייפים מאוד. בתנועה אחת צנחו על הספה במרפסת ושקעו בשתיקה ארוכה. עידו הסתכל קדימה, עוסק במחשבות קטנות על מצב העציצים, ואלינה בהתה בפניו היפים שליטפה קרן שמש אחרונה. צביטה של כאב עלתה בבטנה, והיא הישירה מבטה אל הקיר. "אז יש לך מישהו חדש?" שאלה. עידו היה המום, אך השתדל להסתיר זאת בפעולה מיידית. הוא קם לאט אל צמח האמנון ותמר והחל באגביות לתלוש את הפרחים הנבולים ממנו. "היה משהו..." אמר בלי להסתכל בפניה. "אבל לא באמת בשבילי. כמה שאני אוהב את החיים כאן, הבחורים התל-אביבים הצעירים הם לא בדיוק כוס התה שלי. ממהרים מדי לקפוץ מדבר לדבר." "כן..." זרקה אלינה. ממילא היא לא רצתה לדעת, רק שמחה שאין הפרעות להתרחשות עכשיו. שמה שקורה ביניהם קורה בשקט ובלי התערבויות מיותרות מן העולם החיצון. עידו חזר לשבת על הספה ושניהם המשיכו לבהות בנקודות שונות באוויר. אלינה נרדמה. |