קצב ההתרחשויות מהיר וגם כך כולם עמוסים בטרדות האישיות. התקשורת עמלה לנפח לנו את החשיבה באייטמים ממוחזרים ובאובססיביות.  ועדיין הציבור מתפתה להיסחף לקמפיינים הנוצצים מבלי לבחון מה מסתתר מאחוריהם.

יצרן המשקיע 10% מהמשאבים בפיתוח ואיכות המוצר, ו-90% בפרסום, ימכור יותר ממתחרהו שהשקיע 90% בפיתוח ואיכות ורק 10% בפרסום, על-אף שהמוצר שלו פחות איכותי.  כך ראש עיר, ראש ממשלה וכל איש ציבור הממונה על צרכי הציבור, ישפר את מעמדו באמצעות השקעה באלמנטים חיצוניים כמו כבישים, כיכרות, גינון, שיפור השירות לאזרח ובטיפול בבעיות טפלות, אך זמינות, פופולאריות ונוחות להסחת דעת הציבור מהבעיות החשובות, שלרוב, אין לשליחי הציבור את היכולת ו\או המוטיבציה לטפל, על אף שלרשותם תקציבים לכך.

האם המתנחלים או החרדים הם הבעיות הקשות המאיימות על שלום הציבור?

בטרם ההתנתקות, כמו גם בטרם הסכמי אוסלו, שכנעו המנהיגים את הציבור בעתיד הוורוד הצפוי לאחר ביצועם, במישור הביטחוני, הכלכלי והחברתי. היום כבר לא מבטיחים כלום.

נשארה רק המנטרה 'שוויון בנטל'. אלא שלמרות הרעש הגדול, אף כלי תקשורת לא טורח לעדכן אותנו שבשורה התחתונה, מדובר באחוז מזערי ושולי הרבה פחות מהיקפי ההשתמטות של הפציפיסטים, הסרבנים ושאר העשבים.

האם הריסתם הכפויה של 10 בתים שנבנו כחוק בבית-אל הינה הצעד הראשון בסדרי העדיפויות לתיקון עוולות מוסריות בחברה הישראלית?  אם מערכת הביטחון לא מעיזה לאכוף את הבניה הבלתי חוקית המאסיבית של הערבים על אדמות המדינה, אם מערכת החינוך חסרת אונים מול גסות, אלימות, הטרדה מינית, אונס ורצח, אם המערכת הכלכלית מבוססת על תרבות מערבית נהנתנית, אין פלא שאנו דוהרים לעבר אינפלציה, משברים ופשיטות רגל.  את זה התקשורת לא תספר. ממילא מובן שסדרי העדיפויות יצטמצמו לשקי האגרוף האהובים על התקשורת. העיקר להסיח את הדעת מהקברניטים – בעלי ההון, השולטים בסדרי העדיפויות שלנו.

מעניין לעניין באותו עניין; ראיון עם ברי חמיש