כותרות TheMarker >
    ';

    מרקורי בעקרב

    שיר צריך להיות גם מאמר.
    אבל העיקר שמאמר יהיה גם שיר.
    ואם אפשר אז שהוא יהיה גם סיפור.
    ובקיצור.

    ארכיון

    המילמול

    2 תגובות   יום שני, 7/5/12, 10:50

    אין לי בעיה בלהיות קורבן של אלוהים אלא רק בלהיות קורבן של בני אדם, של "החברה", שאף פעם לא ממש רציתי להשתייך אליה, כלומר שאף פעם לא היתה האלוהים שלי. רק לא למות מרצח, מתאונה, ממלחמה, מפולושן. אני מאמין שלפחות בנקודה זאת אלוהים ישמור על כבודי המינימלי, לא ייתן לי למות בגלל מעשים ספציפיים של בנדיטים אלו או אחרים.

    רגע לפני מכת המוות המאכלת שבהם תיסוג אחור, פתאום תופיע איזו פרוטקציה.

    זה קרה לי פעמים רבות, פה-ושם בידי שליח, שהיישֵר גרם לי לכלוא את עצמי בסטטוס של אסיר תודה.

    אבל בדרך-כלל אני-עצמי הייתי השליח, אסיר חשׂוּך תודה, עם האסימון האחרון, בטיימינג מסחרר, כלומר רגע-וחצי אחרי אפיסת הכוחות.  

    בעצימת עיניים אני יכול לצייר את הבעת פניהם ברגעים האלה, התפערות עיניהם.

    לא שאני בונה על הזכרונות האלה, אולי לא תמיד יצילני מידם, אבל על פי הדת הפרטית שלי מותר לי לחקור במופלא ממני.

    פעם, בגיל בערך 25, היתה לי שעה אחת שבה מילמלתי לעצמי "ממעמקים קראתיך יה". זכור לי שתוך כדי מילמול תהיתי איך השתרבב לשפתיי היציר הלשוני "יה". ובכלל, עד היום לא-ממש ברור לי מאיפה בא לי הציטוט הזה, הרי לא רק שלא גדלתי בסביבה דתית אלא שבכלל, לא קיבלתי שום חינוך. הייתי ונשארתי ילד רחוב. אכן, פה-ושם ניסיתי לקחת את עצמי בידיים, אבל זה לא הלך, תמיד הייתי כבד מדי. ואם כבר למלמל אז הרפליקות שנאחזתי בהן באותה תקופה היו ממחזות חדשניים, ומצחיקים, בקט, יונסקו, אלוני.

    בהחלט היו סביבי אנשים באותה שעה. הם לא קלטו מה אני ממלמל אלא רק את עצם המילמול, וחשבו שהשתגעתי.

    ובהחלט היה מחיר למה שהם חשבו.

    מאז אני מאוד נזהר מלמלמל בפרהסיה. את האוהל שלי נטיתי במחצבת אבן שנקראת ירושלים, עם חלונות כמו חולות נודדים, וכמו בורות נשברים, קשה להם לתצפת אותי.

    לשאלה אם אני בכלל מאמין באלוהים, אעתיק עכשיו משהו שאמר על כך הקוסם מלובלין של בשביס-זינגר: "נניח, שטן, שבאמת אין אלוהים. אבל הדברים שאומרים בשמו הם בכל זאת נכונים".

    מתוך "שיחות עם יצחק בשביס-זינגר" (הוצאת ספרית פועלים 1990, עמ' 109): "האל עצמו ברא את העולם כך, שעקרון האלימות והרצח הוא מעל הכל. כל שאני יכול לעשות בעולם כזה הוא לא ממש לחיות, כי אם להבריח את עצמי דרך החיים, דרך הג'ונגל הזה, להתחבא בו ופרוסת לחם בידי לפני שהחיות הרעות והרוצחים ילכדו אותי".

    אולי רק מי ששמו הפרטי יצחק יכול להרשות לעצמו להתבטא כך.

     

     

     




    sheffi39@walla.co.il


    כל הזכויות שמורות.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/5/12 12:39:
      לא להיות קורבן של בני אדם, להיות קורבן של אלוהים. אני לא יודעת מה יגיד על זה הגיבן מנוטרדם, מהי גידו על זה אלה שנולדו עם מום כלשהו, עיוורון, רגל אחת קצרה, אחת רוכה, גימגום, או שנולדו לא בחלק ה "נכון" של הגלובוס, עם צבע העור "הלא נכון" , שערם לא מספיק חלק, מידי מקורזל, או שעינהם מלוכסנות וצרות מידי. קורבן של מי הם? של של אלוהים? של האדם? או שגם וגם? אפשר לדבר על זה עוד. הפוסט העלה נקודות מעניינות למחשבה.

      פרופיל

      י. שפי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין