אלינה חלמה חלום. היא עומדת בפתח חדרו של עידו בכותונת שקופה. הירח מאיר את רצפת החדר באור בוהק. פנטזיוני. עידו מסתובב על צדו ומסתכל עליה. "התגעגעתי אלייך אלינה", הוא אומר. היא ניגשת למיטתו ונשכבת לצדו. מחבקת אותו. מניחה את ראשה בשקע כתפו. "התגעגעתי אלייך", הוא חוזר. הוא מחבק אותה. הם מתחבקים ומתלטפים, היא מרגישה אחד איתו. הם שוכבים, וזה מרגיש כמו חיבוק אחד ארוך, לרגע לא נפרד גופו מגופה. היא גומרת בשקט. היא קמה מעליו בבת אחת וניגשת לשירותים. "אני מתגעגע אלייך, אל תלכי", הוא לוחש. הקול שלו מלווה אותה כל הזמן, מעין לחישה בתוך ראשה. היא מחפשת את הדרך בדירה החשוכה ואז חשה כאב חד ברגלה. היא נופלת. במאמץ היא מבחינה בשביל יפיפה של זכוכיות פזור לאורך רצפת הדירה. זכוכיות מכּוסות של יין, היא יודעת. היא גם יודעת שזו יצירה של צאלה. צאלה רצה אליה ונעצרת מאחוריה. "להזיז אותן? אוי... אני כל כך מצטערת", היא לוחשת. "לא!" אומרת אלינה, "זו האמנות שלך". אני לא יכולה להרוס יותר, היא חושבת, מספיק להרוס. אבל מה יש להרוס בעצם? הכל כל כך שבור.... היא חולמת שוב. היא וצאלה יושבות במרפסת של עידו. משהו תחתיה לא יציב. יש סדקים במרצפות ומהם עולים עשבים. נמלים גדולות מטיילות מסביב. היא פורצת בבכי. "לא, צאלה, אני לא יכולה... הכל כל כך פצוע, עידו הלך, הוא עזב אותי, הוא היה איתי וכבר עזב. ואילן מת. הוא מת! איך הוא מעז?! הכל זכוכיות שבורות! הכל רוחות רפאים. אני לא יכולה יותר!" בכייה הופך להיסטרי. עידו יצא אל המרפסת וראה אותה בוכה מתוך שינה. "אלינה" הוא לחש ונגע בכתפה, היא זינקה ומיד נשענה חזרה בעיניים פקוחות. היא זכרה הכל. הכאב הפך למשקולת נוזלית בתוך גופה. דבק בכל תא. מקשה עליה לקום. היא אספה את כוחותיה והביטה בעיניו. ניסתה לשווא לחייך. "הכל בסדר עידו. זה היה רק חלום. קצת קשה לי לדעת איפה אני נמצאת, הכל מתערבב. אתה יודע, אני עוד לא יומיים בארץ וכבר..." "כבר העבר" הוא ענה, מסתכל על זרועותיה השקופות ועל רמזי הקמטים בכפות ידיה, על גופה השברירי, מת לחבק אותה, אבל שומר על הגבולות שהיא הציבה, מכבד את מה שעברה. הוא לא תכנן את כל זה, אבל טיבו של עידו הוא בקורת הרוח הנשקפת מעיניו ומשפת גופו. אנשים חשים ביטחון לידו, והם נותנים לו להוביל. כך הוא שבה את לבה של אלינה לראשונה. כך גרם לה להגיע הנה עכשיו. אבל בעצם הוא אבוד כמוה. משך אותה הנה ולא ידע מה לעשות. עידו המשיך לבהות באלינה שנעצה את עיניה בחלל וחשב על המרחק ביניהם. המטר הזה באוויר שאיש משניהם לא יחצה, אחת עשרה שנים של התרחשויות חיים, אינספור מחשבות שונות ונקודות מבט אחרות ברגע הזה לבדו. אולי זה מין שקר כזה, נשמות תאומות. אולי אנחנו מתעקשים למצוא את נקודות החיבור לאחרים בחיינו על סמך הדומה, אבל בעצם תמיד יישארו יותר קווי שוני. לנצח לא נבין אחד את השני באמת, לנצח לא נראה את העולם מאותן עיניים. תכננתי לכתוב על היכרותם של עידו ואלינה, ועל איך התגלגלו לרגע הזה. היה עלי לספר כיצד צאלה, שלמדה עם אלינה סטטיסטיקה, שכנעה אותה לבוא לקיבוץ. על איך עידו חיזר אחריה כהרגלו. על איך היא, נפש איתנה אך חשדנית וקפדנית, נרתעה ממנו מיד. תכננתי גם לספר על שלוש השנים שהעבירו ביחד. על היום שבו הבינה שעידו מאוהב בבחור, עוד לפני שהוא הבין זאת בעצמו. תכננתי לספר על הרגע הזה, הכואב כקריעת הבשר, שבו הרגישה אלינה שהוא שוכב איתה וחושב על מישהו אחר. תכננתי גם לספר על אילן, הבחור היציב והאפרורי שלו אלינה נישאה. ועל חייו של עידו מאז. אבל לא הצלחתי לחזור לרגע הזה, שבו הם נפגשים. זה היה רק רגע אחד שבו עולם שלם התחבר לי. אבל חיבורים אפשר לאנוס כשחושבים באופן רציונלי. כְּשֶעֵרים. כשהולכים לעבודה וללימודים, ונוסעים באוטו, ומסדרים את הבית. כאן אני חושבת על דבריו של הסופר האהוב עלי, שלא קראתיו זמן רב מאוד. מיד אני שולפת את הספר ומוצאת את הציטוט המדויק, אחד מכישורי הבולטים. הזיכרון – "הוא אינו מסוגל אלא לזכור חלקיק קטן ועלוב מן העבר, בלי שאיש ידע מדוע דווקא את החלקיק הזה ולא אחר...." וזה היה העניין. נרדמתי אחר הצהריים, חלמתי חלום. חלמתי שעולה בי רעיון לכתיבה ואנשים מחיי מנסים לעזור לי להתעורר ולכתוב אותו. חוויתי התעוררות מדומה בחלום פעמים רבות. והיו שם חיים. אולי שלי, אבל ללא ספק גם של אנשים אחרים. חלקם מחיי, חלקם לא. לכולם יש שמות ומקומות משלהם שלא הייתי בהם מעולם. וקמתי לכתוב. הפעם באמת. בדיה ומציאות התערבבו לי. פרטי מציאות מחיי ומחיי המוכרים לי קיבלו גוף בעולם חדש ובהקשרים חדשים. וזו אולי מהות הכתיבה, ההקשר החדש, אבל אדבר על הנקודה הזו בפעם אחרת. מוזר, בתחתית העמוד שממנו ציטטתי, מופיע פתאום קטע אחר. וזה לעולם אינו מקרה שאנו מבחינים במשהו מסוים. אנו קוראים לו אלינו, נעזרים ברסיסי הזיכרון שלנו כדי לבנות אינטואיציה. וכך כתוב: "אילו רצה לספר את הזיכרון הזה כסיפור קצר בעל משמעות, היה עליו לשלב אותו ברצף סיבתי של מאורעות אחרים, של מעשים אחרים וסיפורים אחרים; ומאחר ששכח אותם, לא נותר לו אלא לבדותם, לא כדי לרמות אלא כדי להפוך את הזיכרון למתקבל על הדעת." זמן כה קצר לפני שפתחתי את הספר עלתה בי ההבנה שלא אוכל להמשיך לספר על עידו ואלינה. הגלישה בין זיכרון החלום ובין זיכרונות החיים שלי הפכו את הדבק שאני משתמשת בו כדי לחברם מלאכותי יותר ויותר ומטיל אימה. את התירוצים על חוסר המשמעת העצמית שלי בכתיבה דחיתי מיד. זה היה כמו חיטוט בפצע. כמו גיבוריו של הספר שממנו ציטטתי, כמו עידו ואלינה, גם אני חשה כעת זרה באמת להכל. אני חשה שכל חיבור שאעשה בין הרעיונות והמילים שצפים בי, יהיה כמו חיבור נפשותיהם של שני אנשים שלעולם לא יראו את העולם באותן העיניים, ולעולם לא יזכרו את אותם הדברים. והגם שאפשר למצוא זרעי יצירה דשנים במחשבה זו, היום הוא יום חצי הכוס הריקה. ויש גם ימים כאלה, למדתי להניח להם. יבואו אחרים. |