כותרות TheMarker >
    ';
    0

    "אני חיה על קו התפר"

    2 תגובות   יום שלישי, 8/5/12, 14:08

    שסועה , וחיה באופן תמידי על התפר בין הצייתנות לבין הרצון להתקדם "כבלי המסורת עוטפים אותי"

    ילידת כורדיסטאן העיראקית, עלתה ארצה כילדה במבצע "עזרא ונחמיה" ב-1951. * דוחק כלכלי בבית לא אפשר לה ללמוד לימודים פורמאליים ונאלצה לעזור בפרנסת המשפחה בכל עבודה מזדמנת * סייעה לאימא רבות בגידול אחיה הקטנים * המטלות שהטילה עליה אימה האפילו עליה לאורך כל ילדותה ובגרותה * אביה הרב היה דמות יוצאת דופן ונדירה, בכל התחומים, עקב עיסוקיו הרוחניים והחינוכיים והשפיע עליה רבות * נישאה בגיל שמונה עשרה לבן העדה, ויחד איתו הביאה לעולם ארבעה בנים * לצד נישואיה היא אימצה גם את אחיי בעלה הצעירים, ודאגה לכל מחסורם * כשהגיעה לגיל 30 , מטופלת ב- 3 בנים , היא הציעה לבעלה לעזוב את עבודת הבניין הקשה (טייח) ולעבור לגור בעיר אחרת (מעפולה לנהריה ) ולפתוח עסק שתהיה לה אפשרות לסייע לו מקרוב מאחר ולא מצאה חן בעיניו העובדה שתצא  לעבוד בחוץ * לצד העזרה לבעלה בעסק המשפחתי, עבדה מידי פעם בעבודות פקידות לרוב מוסדות ממשלתיים כאשר הצליחה ללמוד תוך כדי גידול ילדיה  * מלמדת בני מצווה מכל קשת החברה מכל העדות את קריאת התורה על פי הנוסח הבבלי/ הירושלמי , זאת זכרה מימי ינקותה בבית אביה הרב שלימד בביתו בנים ב"חדר" * עם השנים גילו אצלה הפרעות שינה קשות , דבר שהוביל אותה להחלטה למלא את שעות הלילה במשהו רוחני ומועיל ואז החלה לכתוב ספרים * זוהי יפה בן מנשה שחשה שסועה בין  הצייתנות למבוגרים בהתאם לתכתיבי המסורת לבין הרצון העז להתקדם בכל התחומים . ספרה השני – "צלו של נודד" רואה אור בימים אלה בהוצאת "אופיר ביכורים".  

     

     

    ''

     

    יפה בן-מנשה , בת 73 , נשואה אם לארבעה בנים וסבתא לנכדים.  ילידת כורדיסטאן העיראקית, עלתה ארצה כילדה במבצע "עזרא ונחמיה" ב-1951. משיקה בימים אלה את ספרה השני "צלו של נודד" (הוצאת "אופיר ביכורים"). הספר מגולל את סיפורם של שלושה ילדים יהודים, שנחטפו מידי הוריהם בהיותם רכים בשנים והועברו לכפר אפל, שבו חייהם קשים מנשוא. מנגד ממשיכים ההורים לחפש אחריהם ללא לאות. משהופכים הילדים לבוגרים, תחושה פנימית מסתורית מניעה אותם לצאת מכפרם ולבקש להם חיים אחרים, בלי שידעו את דבר חטיפתם. במסעם הם חווים תלאות, וממש באקראי הם פוגשים את הוריהם, אך אינם מזהים אלו את אלו.

     

    בן מנשה מתארת מסע נפשי ופיסי גם יחד, שעוברות הדמויות בסיפור, ביניהן  שושנה (או בשמה האחר השגור בפי כל – סוזנה), מיכל וכמו כן ארי ודיויד. הסיפור מתחיל בעזיבתה של סוזנה את בית אביה בעל כורחה. סוזנה, שנאלצה לעזוב מחמת הנסיבות ומפחד האב- בנימין סוורייגו - שלא תיפול אנוסה בידי הנוצרים, משאירה מאחור בלב כבד את אביה וביחד עם תינוקה הטרי אשר נקרא אריאל

    יוצאת למסע ארוך ומפרך שמהווה את נקודת הפתיחה לעלילה כולה.

    במהלך הסיפור מתוודע הקורא לקשיים הרבים הנקרים בדרכה של סוזנה, כמו גם לשאר התהפוכות בחייה. הכותבת מתארת את ההתרחשויות בזו אחר זו כאשר לאט לאט נחשפות עוד ועוד דמויות מתוך המארג העלילתי, דמויות שגורלן נקשר בזה של סוזנה, ובדרך זו או אחרת, הן הופכות לחלק אינטגראלי מחייה.

    את החינוך הציוני קיבלה מאביה הרב בילדותה והנחילה אותו לארבעת בניה. יפה מלמדת נערים לבר מצווה בנוסח בבלי מזה כארבעים שנה בהתנדבות. ספרה הראשון, "דומיה וסער", ראה אור בשנת 2000, תורגם לאנגלית, ערבית וכורדית ועורר תגובות חמות בקרב קהל הקוראים.

    אבא דומיננטי המחובר לצרכים הרוחניים של הקהילה ואמא הכרוכה סביב מטלות הבית

    "אבי היה דומיננטי עקב עיסוקיו הרוחניים והחינוכיים לצד דאגה לכלכלת הבית. אמי לעומתו  חייה היו קשים, והמטלות שהטילה עלי האפילו עלי לאורך כל ילדותי ובגרותי. היא לא עשתה זאת במזיד חס וחלילה. אני הייתי הבת שנולדתי בתפר מבחינת סדר הילודה, נפלתי בין כיסאות, ולמרות זאת שרדתי" אומרת יפה בן מנשה, 73 , שהשנים לא ניכרות עליה, עורה מתוח ועיניה בורקות מהתרגשות. מתנסחת ברהיטות, תוך שהיא מטבלת את שפתה באמרות וציטוטים מן המקרא והכתובים.

    הצפיפות הרבה בבית לא הפריעה להתנהלותו כאכסניה לאורחים ולעוברי אורח יהודיים שנקלעו לעירם. לכל אותם אנשים שביקשו לעבור ממקום למקום, מכפר לכפר או מעיר לעיר, וזאת עקב העדר בתי מלון באותה תקופה בערי כורדיסטאן. הנשים נאלצו לארח את האורחים לצד הטיפול בילדים  הקטנים.  אולם למרות הדוחק והצפיפות התקבלו  כולם תמיד כולם נתקבלו בסבר פנים

    אביה היה דמות יוצאת דופן ונדירה בכל התחומים. היה מקובל גדול וידען גדול ולא כפה דעתו מעולם על אחרים. אם כי היה מחנך ומלמד את כל מי שפנה אליו בדברי נועם על פי דרכו של האיש. דגל באמרה: "חנוך את הנער על פי דרכו". ואמרתו השנונה הייתה: "תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון".

    החיים בבית היו לצד 2 אמהות ( 2 הנשים של אביה ) אמה ילדה  שלושה בנים, וארבע בנות. ונקראה בפיה האמא הגדולה. השניה ילדה לאביה ארבה בנים ושתי בנות, שמהם נותרו  רק בן ובת.  כל האחים מלוכדים ללא הבדלים. "נראה לי שגם זה נובע מחינוך שהנחילו לנו אבי ושתי אמהותיי ז"ל" מציינת יפה .

    אנשים מכל פזורות כורדיסטאן שעלו ארצה בעליה של תחילת שנות ה- 50 לא מפסיקים לפקוד את קברו אנשים.  כל ילדיו וצאצאיו ממשיכים את דרכו הציונית דתית. שילוב של  תורה עבודה, שירות  בצבא ואהבת הארץ והעם כולו. לימודים והשכלה גבוהה לצד שמירה על ערכי היהדות של בית אבא.

    "רציתי להיות שופטת"

    בן מנשה חשה החמצה על כי נבצר ממנה לרכוש השכלה גבוהה. השכלה שהיתה מנווטת את חייה ומקדמת אותה בחברה בהרבה תחומים. בילדותה שאפה להיות מורה, עובדת סוציאלית, או שופטת.

    תחושת ההחמצה לא מרפה ממנה עד היום במרומי גילה המתקדם.  גם בעלה, לא הסתגל לקבל את שונותה ביחס לנשים אחרות בנות העדה בגילה. היותה דומיננטית , בעלת כושר התמדה ולמידה גבוהה תוך הרצון להתקדם בחיים.  

    "אני חיה על קו התפר"

    שסועה וחיה באופן תמידי על התפר בין הצייתנות לבין הרצון להתקדם "כבלי המסורת עוטפים אותי"."ההליכה על התפר מתבטאת בכך, שבתור ילדה ממושמעת, הייתי צריכה לציית למבוגרים ממני שהערצתי ואהבתי, וקשה היה לי להמרות את פיהם. מאידך, רציתי להתקדם עם השכבה הצעירה ממני. התקופה הייתה שונה מהיום, ושני הדברים לא הלכו יחד ומשום כך חשתי שסועה בין צייתנות למבוגרים ממני, לבין הרצון העז שהיה לי להתקדם בכל התחומים"  אומרת בן מנשה .   

    השכלה פורמלית מסודרת לא קיבלה בשל אותה סיבה שהיא נולדת בתפר הבין דורי. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהיה עליה לסייע לאמה ולעזור לאחיה הבוגרים ממני לכלכלת הבית, כפי שהיה נהוג  אצל כל בני העלייה, שלא למדו וסייעו לדור ההורים בפרנסה ולא משנה בני כמה היו.

    בן מנשה : "אבי ידע שחיי יהיו קשים בשל כך, ואף הסביר לי על כך. מצד שני הוא עצם עיין כשלמדתי. הוא ידע מה הוא שח!! לאחר נישואי ולאחר שילדתי שלושה בנים והבנתי מעט מהמתרחש, בשלב מסוים הלכתי ללמוד פקידות והדפסה עיוורת שעזרה לי להקליד את ספריי .

    בעלי עבד קשה מאד (טייח) ולא היה לו כוח לעזור לי. הייתי לבד במערכה ובמאבקים כל חיי בגלל העובדה שלא למדתי די.  נחמתי היא בכך שהקדשתי את חיי לגידול ארבעת בניי שכולם רכשו השכלה גבוהה ומכובדת.

    מלמדת בני מצווה וכותבת ספרים

    "משהתבגרתי ונישאתי והייתי לעצמאית מבחינת מנהגים שבכורדיסטאן, נתקלתי בנערים שביקשו ללמוד לבר מיצוה ולא היה מי שילמד אותם, מיד חשבתי על אותם הטעמים שלמדתי בבית אבי בילדותי, כשלמדתי ילד ראשון  מצאתי ש"הנה כי טוב". מאז שמעו הורים שהילד למד כל כך טוב, החלו לנהור אלי ילדים מכל קשת החברה ולאו דווקא מבתים דתיים. ואני מצידי העדפתי כך משום שאינני מחמירה בנושא זה. כך למדתי מאבי ז"ל: "במקום  שאין איש, תהיה אתה איש, ועשה ככל הנדרש למען החברה. ומאז לימדתי עשרות ילדים מכל העדות, כולל אשכנזים שלמדו בנוסח בבלי" אומרת יפה בן מנשה

    בן מנשה למדה רק  שני שלישים של כיתה ז' ובשליש האחרון עזבה את הלימודים . (כיתות א' ב' ג' ד' ה' ו' לא למדה כלל)  . השהות בבית אפשרה לה להקשיב לאביה כשלימד את הילדים טעמי המקרה . "אני הקשבתי וקלטתי כל תג ונקוד".

    "כתבתי את הספר בלילות כשכולם ישנים"

    במהלך השנים גילוי אצלה הפרעות שינה שנובעת מבעיה נוירולוגית  (קשיי הירדמות וערנות לילית ). בן מנשה, הפכה את החיסרון ליתרון , וכך מצאה עצמה יושבת וכותבת בלילות, כשכל בני הבית ישנים . וכך באין מפריע, כתבה תחילה למגירה ואח"כ בעידוד המשפחה הוציאה את כתבי היד לאור. "אני גאה בעצמי שהצלחתי להביע את עצמי ואת תחושותיי בשני הספרים . אני כבר שוקדת על ספר הבא .

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/5/12 10:28:
      מניעת הלימודים מנערה הייתה באותם הימים עניין תרבותי הקשור במוצא ההורים. התשלומים לא הוטלו אז על מי שלא הייתה לו יכולת לשלם. כאשר היו בנים ובנות, העדיפו, בייחוד בבית מסורתי, את לימוד הבנים שראו בהם מפרנסים. כאשר , במסגרת עבודתי גיליתי בנות שלא למדו ובקשתי מההורים שישלחו אותן לבית ספר, ההורים אמרו שהבנות צריכות להתחתן ןלהישאר בבית. מדובר בימים שלא היה חוק חינוך חובה. היום, הורים מכל העדות, יעשו הכל שהילדים ילמדו כראוי. אך גם היום ההעדפה היא למוד בנים. בקשר לכתיבה, אנו יודעים שיש סופרים מעולים מכל הסוגים, בעלי השכלה ונטולי השכלה. טיבו של הספר אינו תלוי בהשכלת הכותב. אני מתפעלת מהכותבת שאת ממליצה עליה שבגיל מבוגר למדי בחרה בכתיבה של ספרים. אני מקווה כי הקוראים יאמרו עליהם את דעתם. שיהיה בהצלחה.
        8/5/12 19:15:
      מעולה. כדי לכתוב אין צורך בתארים אוניברסיטאיים, צריך להיות מחוברים למילה, לתחושה ולרגש, ולדעת להעביר אותם לקורא.

      ארכיון

      פרופיל

      מירב ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין