אני פותחת את מגירת הכוסות שלי, כולן ניצבות בטורים ישרים של שקיפות. כוסות השתיה הקרה, 350 סמ"ק של שקיפות מתומנת. כוסות לשתיה חמה, כולן עם אותה הבטנונת ואותה הידית. כוסיות לשתיה חריפה, כוסות לאספרסו... שקוף, על שקוף, על שקוף. מעליהן, מגירת הצלחות. כולן מאותה חברה יוקרתית. זכוכית לבנה עם פס עיטור עדין בשוליה. דקיקות ומושלמות. צלחת מנה עיקרית, מנה ראשונה, עוגה, קעריות. מגירת הסכום - אותו דגם. עשרות חלקים, אותה חברה 18/10. הכיריים - הכי טובות שיש, מתחתן תנור האפיה - מאותה חברה. על כלי ההגשה, יש חתימה של מעצב, הסירים, נקנו מהחברות הכי טובות בעולם. מבט לכיוון הסלון. ספות עור יקרות, שולחן יחיד ומיוחד. נושק לפינת האוכל עם השולחן שהוזמן במיוחד אצל יצרן שנבחר בקפדנות ובנוי לשרוד לנצח - כבד ואיכותי. אני נעצרת ומסתכלת על דמותי המשתקפת בחלון הגדול, ככה: האיפור המוקפד, כאילו דרך אגב, אבל מושקעת בו תשומת לב מרובה. השיער - מסודר בתחכום נון שלנטי. הבגדים - פשטות שנרכשה בעמל ותשומת לב. אף פעם לא בחנויות רשת, אף פעם לא משהו שראיתי על מישהי אחרת, השמלות נתפרות כדגם יחיד ע"י התופרת המעצבת שלי. הנעליים... זה כבר סיפור בפני עצמו. פרטים..פרטים...פרטים... הכל חייב להיות מושלם, הכל חייב להיות הרמוני. היין, עם האוכל, ושילוב הטעמים. הריח עם הצבע עם התאורה. הכל חייב להיות מושלם ובו בזמן להראות טבעי, כאילו קרה במקרה. אסור לטעות, אסור לפשל, אסור להראות מתאמצים. מקום שני, הוא הלוזר הראשון. אני מסתכלת על הילדים שלי, חכמים כל כך, יפים כל כך. ספורטאים - מדליות תלויות בחדר. תלמידים מצטיינים - תמיד תעשה הכי טוב שאתה יכול. הקטן לומד במכללה בקורס רובוטיקה לנערים בוגרים ממנו בחמש שנים - לך תצטיין. עמדו ישר! דברו בנימוס! קחו אחריות! הרחיבו אופקים! לכו לתנועת נוער! התנדבו! בינוניות היא חולשה. המירוץ הזה, אל השלמות... הקווים האלה, הדמיוניים המשרטטים תמיד את הדרך, לא נותנים לטעות, לא נותנים לחרוג מהמסלול - תמיד קדימה, תמיד למעלה - רחוק יותר, גבוה יותר, חזק יותר. איזו מושלמות פגומה. שום הצלחה לא מספקת. אין סיכוי לנצח.
|
