זה היה באחד מימי חודש ספטמבר, מספר ימים לאחר ראש השנה. חזרתי מחופשה קצרה בפריז ותכננתי לחזור הביתה, שהיה אז בירושלים. בנמל התעופה ניגשתי לתחנת מוניות השירות לבירה והצטרפתי לתור. באותו בוקר, רוב הנוסעים היו ככל הנראה חסידי ברסלב, והגיעו באותה טיסה מבילוי של חג בקברו של רבי נחמן, באומן שבאוקראינה, כך הבנתי מהשיחה שהתנהלה ביניהם.חוץ ממני, עמד שם תייר נבוך ואבוד מעט, ששמעתי שביקש מהנהג להגיע ללטרון. על אף שבדרך כלל אני לא חברותית במיוחד, וודאי שלא נוהגת לפתוח בשיחה עם אנשים זרים, התחלתי לשוחח איתו. סוג של אינטואיציה. הנהג היה דווקא מרוצה מההתחברות שלנו, משום שהוא היה מודאג שנוסעי המונית יתנגדו להצטרפותנו לנסיעה, ואם הוא יכול למקם אותנו באותו ספסל, הוא חוסך לעצמו כאב ראש. זה היה ברנרד, רואה חשבון מבלגיה, באמצע שנות העשרים לחייו, שהגיע לישראל לבקר את חברו הטוב פייר, המתנדב במנזר לטרון. ישבנו במושב שמאחורי הנהג. הנסיעה עברה מהר ובתוך זמן קצר היינו בצומת לטרון. ואז, לתדהמתי, הנהג עצר ופתח את הדלת. "לטרון", הוא קרא לעבר ידידי הבלגי. "הוא צריך להגיע למנזר. למה אתה עוצר לו כאן?" שאלתי. "מנזר?!" התחילו לצעוק יושבי הואן, "כן, הוא צריך להגיע למנזר" התעקשתי. ברנרד לא ממש הבין את המהומה, אבל ראיתי בעיניו שהוא בוטח בי. "אנחנו לא נוסעים לשום מנזר. תוריד אותו פה" המשיכה חבורת לובשי השחורים להתלהם. "למה את עושה בעיות?", ניסה הנהג לסנן לי מבין שיניו "את יודעת שאלה יכולים להרוס פרנסה של בן אדם", הוא הוסיף בלחש. "תגיד לי אתה", פניתי למי שזיהיתי כמנהיגם, "אתה עכשיו חזרת מהקבר של רבי נחמן באומן. מה היה קורה אם היית עוצר מונית והנהג הגוי היה מסרב לקחת אותך לבית הקברות היהודי? אתה רוצה לומר שלא היית מקים מהומה, כותב מכתב לשלטונות ומאשים אותם באנטישמיות?" "אנחנו לא יכולים להתקרב למנזר, הוא צריך לכבד אותנו". הוא השיב בזעם, אבל ניכר היה שהדברים שלי קצת בלבלו אותו. "אתה יודע מה הבעיה שלכם?" השבתי לו. "שאתם תמיד חושבים שצריך לכבד רק אתכם. למה שאתם לא תנסו לחשוב פעם על האחר ולכבד אותו?". הנהג התחיל להזיע. "מה את רוצה שנעשה גיברת?" "אני רוצה שתוריד כאן את כל ה'קדושים' שלא יכולים להתקרב לטומאה של המנזר. אנחנו נסיע את התייר עד לפתח המקום, וכשנשוב, תעלה אולם בחזרה ונמשיך לירושלים". החבורה הסכימה להצעתי. וכך היה. בפתח המנזר המתין פייר וקיבל את חברו בחיבוקים. היה ברור לו שהמונית תביא אותו עד אליו. ואני לא יכולתי שלא להזדעזע מהמחשבה שהבחור האומלל יכול היה בקלות למצוא את עצמו באותו יום לוהט, צועד עם מזוודה כבדה כברת דרך ארוכה ולא מוכרת. מי יודע כמה כמוהו כבר עברו את הויה דלורוזה הזאת. הסיפור הזה אמנם התרחש לפני מספר שנים, אבל הוא צף ועולה בזיכרוני בכל פעם שאני נתקלת בתייר תועה, ובתקופה זו של השנה יש כאן לא מעט כאלה. |