תמונה של רמברנט: דוד ושאול כל כך טרוויאלי לצעוק בחוצות העיר "דוד מלך ישראל, חי חי וקיים'
גם אם המלך עירום ועריה, גם אם הוא מגלומן ואוחז בידו את ראש גלית (לא את שלי תודה לאל) וגם אם הוא מכריז, תראו כמה קטן אני לעומתו ולמרות זאת...לי זה נשמע קצת תסביך נפוליאוני.
לפעמים, ככה בשקט בשקט, כשממש מקשיבים, מוצאים את האנדרדוג, זה שקל כל כך לתאב, קסום וכואב.
אנו כועסים עליו כל כך, כי הוא כל חולשותינו. הוא מקנא, הוא מתייסר, הוא מכה על חטא ו...הוא מביט בו במלך הכיתה, מלך השכונה, הבריון שמפלח נשים כאילו היו פיצוחים במהלך שידור גמר גביע אירופה ומשתוקק שיראוהו.
רק שהוא קצת פחות כריזמתי
הוא לא נבחר למלך, במקרה הטוב נכפה עליו להיות.
הוא מלא רגש אשם, מחבק בידו האחת ובשניה אוחז חנית, קפריזי ובלתי יציב בעליל.
וכשמגיע שיעור תנ"כ בבית הספר, הוא זה שכולנו מעפעים בעיניים להגיד: "שוב מזייף?".
אבל הוא טרגי, הוא טרגי בעיקר כי מעולם לא חשב שהוא ראוי להיות מלך, הוא תמיד חי על זמן שאול...למרות שאפילו בנו, יוני חי על זמן דוד.
|
תגובות (12)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
...אבל כתבת הכי נעים שאפשר לקרוא כתגובה
תודה רבה רבה:))
מבטיחה גם לא לבשר בחוצות אשקלון
:)
אריודרצ'ית איזה כיף של דברים כתבת כאן♥
תודה לך:))
לא, היא לא
היא רק תעודת עניות לחוסר יכולתנו לראות אל מעבר:)
שמחה שאהבת:)))
כן, ושנלמד לראות מעבר לחזות.
החזות אינה 'חזות הכל'