היום בחרתי לעשות משהו שונה, בחרתי שלא לצטט מהספר" הנזיר שמכר את הפרארי שלו". בחרתי לקחת יום של מנוחה ולהסתכל אחורה לגבי הבלוג שלי מיום שני של שבוע שעבר שהתחלתי אותו ולהבין שנרשם הרבה מלל. נרשמו הרבה דברים שצריך שניה אחת לקחת נשימה לקרוא אותם ובאמת כדי להפנים אותם צריך קצת זמן. בעיקרון פרט לעובדה שאני מאמינה בכל הפוסטים שרשמתי אני גם מתרגלת, אני מתרגלת את המוח שלי להתמקד בפריט אחד במשך 5 - 10 דק' כדי שאני באמת יוכל כשיש לי חשיבה שלילית ישר לעבור לחשיבה חיובית בלי בעיה. בכל בוקר שאני קמה אני מתבוננת 10 דק' בחיים שלי ואומרת לעצמי איפה אני רוצה להיות, אני מדמיינת את זה רואה תמונות של זה. ותמיד זוכרת ש "כל דבר נוצר פעמיים תחילה בתודעה ואז במציאות".

אז קצת מהחיים שלי אחרי שבוע וחצי של פוסטים מלמדים:

אחרי שבוע וחצי מהפעם הראשונה שבה עיינתי בספר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" קרו דברים שונים, אין ספק הגישה הזו מוכיחה את עצמה. אני נמצאת במקום יותר פתוח ומחייך מאשר הייתי בעבר, דברים שקורים לי אני לוקחת אותם בצורה חיובית ומסתכלת עליהם כממלאים אותי וכמעלים אותי עוד קצת למעלה. אני יותר שלמה עם מי ועם מה שאני מייצגת. אני קמה כל בוקר עם חיוך אל העולם ולא חושבת יותר מידי על מה טומן לי היום, בבוקר אני מקדישה 10 דק' לכל החלומות שלי ומאחלת לעצמי עם חיוך לא רק בפנים אלא חיוך מבפנים שיהיה לי יום נפלא גם היום.

נהייתי יותר רגישה לדברים שקורים סביבי, נהייתי יותר מתעניינית בפוליטקה, כי המנהיגים שנמצאים בכנסת הם המנהיגים שלי בסופו של יום והם גם מייצגים אותי. אני מוצאת את עצמי יושבת בסלון ואומרת לא רוצה יותר שביבי יהיה המנהיג שלי. אני מוצאת את עצמי יושבת בסלון מקשיבה לחוקים שחוקקו ויוצאת נגד זה, למה? כי יש לי את ההיגיון שלי, כי יש לי את הביטחון במה שאני מייצגת, כי למדתי להסתכל לתוכי ולהבין מה אני באמת רוצה. אם עכשיו בלילה יעיר אותי גמד קטן וחמוד וישאל אותי מהן שלושת משאלותיך? אני אדע בדיוק מה לענות לו. אם פעם היו המשאלות האלו מוקדשות אך ורק לי ולרצונות שלי אז היום הן מוקדשות לי ולסביבה שלי. אני מאמינה שאם נהפוך לחברה אגואיסטית (נכון אנחנו כבר שם), אז מצבנו לא יהיה טוב. אני חושבת שאנחנו זונחים את הערבות ההדדית, את האכפתיות, את החמלה כלפי האחר.

אתמול הייתי בתחנת רכבת והיה בחור בסביבות שנות ה30 לחייו, שיניו היו רקובות והוא ביקש ממני סכום מדויק של נסיעה לאוטבוס לא היה לי מספיק אבל נתתי לו מה שהיה לי והוא הלך וביקש מעוד אחד ועוד אחת ועוד אחד ואף אחד לא פתח את ליבו אל אותו אדון ונתן לו. אני לא אומרת עכשיו לתת לכל אחד שעומד ברחוב אבל נא להשתמש קצת בהיגיון הבריא. הוא לא היה נראה מסומם או חוצפן, הוא לא ביקש סתם סכום, הוא ביקש בדיוק את הסכום כסף שצריך לנסיעה באוטבוס, הוא היה נראה בעל פיגור שכלי קל. נכון אנחנו מרוויחים את הכסף שלנו ביושרה ואנחנו נבחר מה לעשות איתו אבל דאחילק כמה שקלים עוד לא הזיקו לאף אחד שיש באפשרותו להעניק אותם. כל שנה משפחתי תורמת לחולי סרטן, ולא אנחנו לא עשירים שגרים בווילה ונוסעים במכונית יוקרה. לתת זה לא בושה זה גם מתנה. אירוני שאני הרגשתי כל כך לא טוב עם עצמי שלא היה לי לתת לו עוד.

פרט להבנה כלפי האחר, הספר גם שינה את חיי, יום שבת קרה לי דבר עצום להפליא. לא התחיל לספר זאת כי אין זה בלוג של יום בחיי  אבל אין ספק שהמקרה גרם לי להבין מי עומד מולי ועוד הרבה דברים שקרו לי השבוע שגרמו לי להבין את העולם שלנו, את המדינה שלנו, את החברים האישיים שלי ובעיקר איך אני בוחרת עכשיו לחיות את החיים שלי...