כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    משפט חוזר

    1 תגובות   יום חמישי, 10/5/12, 17:43

    צפיתי אתמול ב"חייו של אמיל זולא", זוכה פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר לשנת 1937. הכוונה שלי הייתה פשוט לכתוב את רשמי עליו והאם הוא עומד במבחן הזמן, אלא שבצרוף מקרים, ראיתי היום כתבה שעוסקת בגרסה קולנועית חדשה על קו העלילה המרכזי של הסרט. חייו של אמיל זולא אמנם מתמקד בסופר הצרפתי כדמות הראשית ומציג את הסיפור דרך עיניו, אולם חלק גדול מהסרט עוסק בפרשת דרייפוס, בה הורשע כידוע קצין בצבא צרפת במסירת מידע מסווג לאויב ונשלח למאסר באי השדים המרוחק. חרף טענותיו של דרייפוס כי הוא חף מפשע, חלף זמן עד שנמצא האשם האמיתי, הרבה בזכות פועלו של זולא למען עריכת משפט חוזר וחשיפת השחיתות בצמרת הצבאית שכלאה פטריוט נאמן על לא עוול בכפו.

    מכיוון שחייו של אמיל זולא מתמקד בסיפורו של הסופר, דרייפוס נותר דמות משנית. יוזף שילדקראוט זכה באוסקר על התפקיד, אבל דרייפוס משמש בעיקר כאמצעי עלילתי ואינו מיוצג כדמות מעניינת במיוחד. הצעקות מצדו על חפותו, מגיעות על חשבון דברי עומק וזו דמותו של זולא, בגילומו של פול מוני, שעושה את עיקר העבודה. למעשה, נדמה כאילו הסרט ממוקד באפיזודה מאוד מפורסמת מחייו של זולא, אבל מציג אותה בעיקר דרך אמירותיו ולא דרך חייהם של שאר המעורבים. בעוד משפטו של דרייפוס כלל אינו מוצג על המסך, קיים עיסוק מרובה משתתפים ותגובות ציבוריות במשפט אחר בו מעורב זולא וקשור בקמפיין שלו לשחרור דרייפוס. כיאה להוליווד של תור הזהב, הגיבור הוא זה שזוכה לאישיות מורכבת ולסיפור רקע, בעוד דמויות המשנה חולפות רק כדי למלא את תפקידן בסיפור חייו ותו לא. אותו הדין גם לגבי דמויות מפתח נוספות, כמו גברת דרייפוס וז'ורז' פיקאר, שנאבקו לא פחות מזולא להוכיח את חפותו של האסיר המפורסם. הם מופיעים בסרט כמסייעים, אולם סיפורם לא חשוב ליוצרים וזולא נותר היחיד שבאמת מקשיבים לו.

    לצד העיוות ההוליוודי הזה (בו מודים יוצרי הסרט בכתובית הפתיחה), נעדר עיסוק בסיבה שבגללה למדנו על משפט דרייפוס בשעור היסטוריה. מקובל להתייחס לפרשה כאחת הדוגמאות החריפות של אנטישמיות במערב אירופה לפני מלחמת העולם הראשונה. יש הטוענים אף שסיקור משפט דרייפוס השפיע על הרצל לקדם את תכניתו להקמת בית לאומי ליהודים. אלא שחייו של אמיל זולא די מתעלם מכל עניין הגזע. כאשר אחד האחראים עליו סוקר את פרטיו, רואים לרגע שדרייפוס רשום כיהודי. יש גם בובה הלבושה כיהודי חסידי במהלך הפגנה נגד אמיל זולא, אך אלה הן ההתייחסויות היחידות לנושא. הרעיון שאדם חף מפשע הואשם בבגידה במולדתו על רקע גזעני, כלל אינו מוזכר במילים. דרייפוס הוא צרפתי ממוצא... לא צרפתי. זה כל מה שנאמר. הפולמוס אודות סיבת הרשאתו והבחירה דווקא בו, מתמקד בחוסר הרצון של ראשי הצבא להודות בטעות ולערוך משפט נוסף באותו מחדל. הם רוצים לשמור על הכבוד ועל אמון הציבור על ידי הפצת שקרים והתנערות מאחריות. בזה הסרט מתעסק, לא בשאלה האם הבחירה בדרייפוס נבעה משיקולים גזעניים, או בתגובות המעורבות שפלגו את החברה הצרפתית.

    הבחירה להתמקד בצד המוסרי של הפרשה ולא בצד האתני, ברורה בהתחשב ברצון ליצור מוצר בידורי לקהל הרחב, אבל מוזרה בהתחשב בתזמון. הסרט יצא לאקרנים, כאמור, ב-1937. בשלב הזה, גרמניה כבר הייתה תחת שלטון המפלגה הנאצית וחוקי הגזע יצרו ויכוחים וסערות בכל רחבי אירופה וצפון אמריקה. גם העובדה שהיטלר דבר על סיפוח עוד ועוד חלקים מאירופה, הייתה ידועה לכל. עם זאת, חייו של אמיל זולא נמנע כמעט לחלוטין מלעסוק באנטישמיות ורק מדגיש את הצורך בניהול ביקורת אזרחית על הצבא והממשלה.

    למען האמת, אני לא בטוח אם הייתה זו בחירה פחדנית, או אמיצה. באותה תקופה, לא היה מקובל להפיק סרטים ביקורתיים מדי, שעלולים להרחיק צופים. בשל השליטה המוחלטת של ראשי האולפנים הגדולים (רובם יהודים, אגב) בשוק הקולנוע, גם לא היה סיכוי להפקות עצמאיות להגיע לקהל כלשהו. ידוע שעשור לאחר מכן, חששו המפיקים לאשר את העיבוד הקולנועי ל"הסכם ג'נטלמני", בשל העיסוק הרב באנטישמיות מבית. הסרט קבל בסופו של דבר אור ירוק וזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, מה שהקל יחסית על המוכנות של האולפנים להוציא תחת ידם פרויקטים בעלי אופי פוליטי או הומניסטי. במידה מסוימת, עצם זה שבכלל רומזים לכך שהגנרלים הצרפתים היו מודעים ליהדותו של דרייפוס, היא סוג של נטילת סיכון בהוליווד של שנות השלושים. סביר להניח שהייתה התלבטות עד כמה להדגיש זאת והוחלט שאנשים לא הולכים לקולנוע כדי להתעצבן, אלא כדי לקבל סיפור גבורה שיגרום להם להרגיש טוב עם עצמם ועם אמונם בתקשורת החופשית. הרבה יותר קל להציג את הגורם לפרשה כמשחק אגו בין חיילים מהדור הישן שכבר אינם בין החיים (הפרשה התרחשה כארבעים שנה לפני הפקת הסרט), מאשר כדבר שבגינו אנשים מסויימים באירופה לא מורשים להיכנס לגנים ציבוריים. הוליווד מעולם לא אהבה פולמוסים ובחרה לוותר על האפשרות להפוך את חייו של אמיל זולא ללפיד שמאיר על אירופה הגזענית במערומיה.

    פה נכנס לסיפור שם נוסף. קראתי היום שרומן פולנסקי מתכוון לביים סרט על פרשת דרייפוס, שלפחות נכון לעכשיו, יקרא פשוט "D". אלה חדשות מסקרנות מכיוון שפולנסקי, בתור ניצול שואה שאבד את אמו באושוויץ, כנראה יוסיף לסיפור את הזווית שחייו של אמיל זולא נמנע ממנה. את הסרט הקודם ביים ויליאם דיטרלה, יליד גרמניה שהגר לאמריקה בעקבות הצעת עבודה, לפני שהמצב במולדתו התדרדר לחלוטין. הוא לא היה קרבן לרדיפות הנאצים ולא חווה אפליה על רקע מוצאו, לפחות עד שהגיע להוליווד (איך התייחסו אז לגרמנים מחוץ לארצם, אני לא יודע). גם יוזף שילדקראוט, דרייפוס הקולנועי, לא היה יהודי והגיע לאמריקה בעיקר מסיבות מקצועיות. את חייו של אמיל זולא ביים דיטרלה בתקופה בה לא הייתה לבמאי מעורבות בתהליך ההפקה כמו היום. סביר להניח שהתסריט הגיע לידי האולפן זמן מה לפני שדיטרלה נשכר לביימו ושהליהוק של פול מוני, כוכב גדול באותה תקופה שכבר זכה באוסקר על שיתוף פעולה עם דיטרלה, טרם ליד חופשית יחסית בזמן הצילומים. רומן פולנסקי בחר בעצמו לביים את D. הוא בחר גם לעבוד שוב עם רוברט האריס, תסריטאי "סופר הצללים" וסביר להניח שתהיה לפולנסקי שליטה מלאה בהחלטות הליהוק ואולי אף קרדיט כמפיק. במילים אחרות, הוא לא עושה סרט על דרייפוס כי הציעו לו. הוא עושה סרט על דרייפוס כי הוא רוצה.

    פולנסקי הוא דמות שנויה במחלוקת. בעוד איכות הסרטים שלו היא עניין של טעם (ונדמה שרוב הנשאלים יענו כי היא גבוהה), אין ויכוח לגבי היותו עבריין נמלט. פולנסקי נמצא אשם בבעילת קטינה בסוף שנות השבעים וחי מאז מחוץ לארצות הברית, מתוך ידיעה שאם ידרוך על אדמה אמריקאית, יעצר. בגלל זה לא הגיע לקבל את האוסקר בו זכה על "הפסנתרן" ואף הושם במעצר לזמן קצר לפני כשלוש שנים, בזמן ביקור בשוויץ, אך לא הוסגר לבסוף לידי מבקשיו. לצד השואה ורצח אשתו, השחקנית שרון טייט, אין ספק שהיו לפולנסקי חיים קשים עוד בטרם הועמד למשפט. הטראומות האישיות שלו, באופן טבעי, מתורגמות לסרטים אותם הוא מביים ובעוד הסרטים לא תמיד עוסקים בנושאים הקרובים ללבו, תמיד יש בהם מגע של חוסר אמון במנהגו של עולם. ציני ככל שזה נשמע, הטראומות של פולנסקי הן כנראה בדיוק מה שצריך כדי לספר את סיפורו של אלפרד דרייפוס בצורה הוגנת ואמינה. גם פולנסקי מאמין שנענש ללא סיבה ראויה וגם הוא חווה את אימת האנטישמיות, חרף היותו אדם חילוני למהדרין. הידיעה שהייתה חסרה לדיטרלה על הרמה אליה מסוגלים אנשים לרדת ברדיפתם בני אדם אחרים, מובנת בהחלט לפולנסקי.

    עבורי, כמי שמגיל צעיר שומע על השואה ועל אנטישמיות, הסיפור של פרשת דרייפוס מובן מאליו. הצרפתים היו אנטישמים, הם חפשו מישהו להאשים בריגול, מצאו יהודי בין השורות, עשו אחד ועוד אחד וקבלו שיילוק. לצופה בחו"ל, במיוחד אם אינו בקי בהיסטוריה של צרפת, מדובר בסיפור חדש שלא שמע עליו. הגרסה הקולנועית המפורסמת היחידה עסוקה בעיקר בלשבח את לוחם הצדק אמיל זולא וכמעט שאינה מודעת לכך שדרייפוס נימול. רומן פולנסקי נמצא בערוב ימיו, אך הקריירה שלו חיה ובועטת. אחרי דקל הזהב ואוסקר על "הפסנתרן" ופרס הקולנוע האירופאי על "סופר הצללים", הוא שם מספיק גדול בכדי שכל דבר שיביים, יזכה לחשיפה ראויה. העבודה מחוץ להוליווד משחררת (אם תסלחו לי על חוסר הטאקט), הוא לא חייב כלום לאף אחד וחברות ההפקה באירופה מעודדות יצירתיות ומקוריות ללא פשרות. יש מעט מאוד במאים שחשים מספיק חופשיים לומר על פרשת דרייפוס בדיוק מה שהם חושבים. רומן פולנסקי הוא אחד היחידים שיכולים לצלם סרט על פרשה אנטישמית ולהבין באמת איך חש הצד הנפגע.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/5/12 08:10:
      גם הנושא בו התמקדו בסרט הוא חשוב. חשוב להראות, במיוחד בדור שעוד לא היה מלא באפשרויות של תקשורת והפצת תכנים כמו שנות השלושים, את ההסתרה והשקר של בעלי סמכות, שנעשים בסתר וגבוה מעל ראשם של האזרחים, על חשבון אזרח חף מפשע.

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין