בשבוע האחרון היה לי העונג ללוות שלוש אורחות מחו"ל אשר הגיעו ארצה כדי לשמש כשופטות בפסטיבל דוקאביב המתקיים בימים אלו בתל אביב. שתיים מן הנשים היו אמריקאיות. אחת, איך לא, יהודייה ניו יורקרית ואילו השנייה אמריקאית ממוצא פיליפני. השופטת השלישית, שנקראית אסאקו, הגיעה ארצה כל הדרך מטוקיו שם היא מנהלת את פסטיבל הסרטים הגדול ביותר באסיה המתרחש פעם בשנתיים ביפאן.
אינני יודע אם זה תוצאה של חינוך בבית של דיפלומטים או הסקרנות הטבעית שמשתוקקת לפגוש בנפשות תאומות, אך כבר ביומו הראשון של הפסטיבל נוצר חיבור ביני לבין שלושת הנשים. במהלך הימים הבאים הפכתי ממלווה למתרגם תרבותי, מישהו שיעזור להן לפרש את החברה הישראלית אליה נחשפו דרך סדרה של סרטים דוקומנטריים. "אז מה, ככה קוראים לכם למילואים? במערכת קולית ממוחשבת?", " יש כל כך הרבה הומואים בישראל?", "מה זה צ'קצו'קה?" ועוד שאלות רבות נשאלו בעודנו מדלגים בקלילות מאולם 3 לאולם 4 בבניין הסינמטק החדש.
יום שבת, איך לא, היה דווקא היום העמוס ביותר מבחינת כמות הסרטים שראינו. עם סיום ההקרנה האחרונה עלינו יחד על מונית חזרה למלון בו לנו האורחות. "אתם יודעים, מחר זה יום ההולדת שלי אך זה גם היום שבו אבי נפטר", אמרה היהודייה האמריקאית מן האפר ווסט סייד. "אילו היה חי היום היה בן 94. הוא היה אדם מאוד מעניין וחווה הרבה בחייו. הוא אפילו נלחם בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה". כמו כל שגריר רצון טוב של ישראל, עשיתי את מיטב יכולתי להימנע מאזכור המילה מלחמה בפני האורחות. Don’t mention the war, אמרתי לעצמי שוב ושוב והנה באה הבת דודה מאמריקה ומטילה פצצה בעודינו דוהרים במורד שדרות ח"ן.
- "באמת?", שאלה אסקו ,"באיזה גזרה הוא נלחם?" לבי נדם. שריריי קפאו. לחץ בחזה מלווה בצמרמורת קרה. הייתכן שהשופטת האמריקאית שכחה את כללי הפוליטקלי קורקט עליהם וודאי חונכה משחר היוולדה? איך יכלה להעלות את מלחמת העולם השנייה כאשר לצידה יושבת נציגה של אימפריית השמש? מחשבות החלו לרוץ במוחי אודות נושאים שניתן להעלות כדי להדוף את הצונאמי הקרב לחופינו. "האם אביך קבור בארץ?", "האם גם הוא גר בניו יורק?", "את רואה את הסדרה גוסיפ גירל? את לא מתה על סרינה וואנדר וודסון?".
"בפסיפיק", ענתה השופטת היהודייה, "באיים כמו אוקינאווה". "גם אבי נלחם שם", הוסיפה אסקו, "באוקינאווה ובעוד כמה זירות אחרות. הוא נלחם במשך כל שנות המלחמה נגד האמריקאים באין ספור מקומות. והנה אנחנו כאן", אמרה והביטה החוצה על כיכר צינה דיזינגוף, "יושבות יחד ורואות סרטים עם מסרים אוניברסאליים כמו קבלת השונה, אמפתיה, אהבת הזולת וזכויות אדם... כמה השתנה בשישים שנה".
"Oh can you stop here? I really want to buy some fruit", אמרה קלייר, השופטת ממוצא פיליפיני. זה לא שהנושא לא נגע לליבה, כעבור יום יתברר כי משפחתה ברחה מהפיליפנים תוך כדי המלחמה והתגלגלה אל ארה"ב לאחר נדודים רבים, אלא היא פשוט ממש אוהבת פירות.
איחלתי לשלושתן לילה טוב וביקשתי מן הנהג שיקח אותי לבר ברחוב אלנבי. השיחה עם הנשים הדהימה אותי ולפתע נמלאתי תקווה. יש סיכוי לחיים אחרים, יש סיכוי למציאות אחרת גם כאן באזור הדימדומים. שישים שנה אחרי שנלחמו בשן ובעין, יושבות להן יפאנית לצד אמריקאית ודנות בכבוד האדם וזכותו לחיים ללא רדיפה. כמה תקווה והרי שכבר נאמר- התקווה בת שנות אלפיים.
"על מה הן דיברו", שאל ירון נהג המונית.
"על זה שהאבות שלהם נלחמו זה נגד זה במלחמת העולם השנייה" אמרתי. "אה...טוב יפה. תאמין לי מה אני אגיד לך אין כמו לוקר ונתניהו", הוסיף הנהג וחתך בגסות לנושא אחר. "תראה איך הם סידרו לו, לביבי, בחירות בדיוק מתי שהוא רוצה. תגיד עליו מה שתגיד אבל פוליטקאי מספר אחת זה".
-"אתה תצביע לו?" שאלתי. ירון לחץ בחזקה על הבלמים ומונית הלבנה נעצרה באמצע רחוב קינג ג'ורג' הנטוש באחת לפנות בוקר . "שאני אצביע לבן אלף נבלות הזה? אתה השגעת? בחיים אני לא אצביע לו. אני לא מעניין אותי לא הגבעה, לא האולפנה ובטח לא גבעת האולפנה. אני מעניין אותי הרווחה שלי ושל הילדים שלי. זהו. "
שוב אותה מילה, שוב התקווה. תקווה שבבחירות הקרובות אנשים יצביעו בקלפי לא רק לאור שיקול אחד בודד, שיקול השטחים הכבושים, אלא תוך התחשבות במכלול של נושאים בהם גם בטחון אישי, רווחה, חינוך וחלוקת הנטל. אולי זו תהיה ההתגלמות הטהורה ביותר של גל המחאה החברתית של קיץ שעבר.לרגע לא חשבתי שנתניהו יפסיד, אך חשבתי כי הבחירות עלולות להיהפך לקרב על עתידה של מדינה שלמה ולא של אולפנה בודדה, יפה ככל שתהיה.
רקדתי באותו ערב כמו שלא רקדתי זמן רב. אני כבר לא בגיל שרוקדים ממש אלא סתם נעים על הרחבה. אבל באותו ערב רקדתי "עם דמעות בעינים". כל זאת עד ששבתי הביתה וראיתי את הכותרת- דרמה לילית בכנסת, קדימה תצטרף לממשלת אחדות. הבחירות יבוטלו.
What the fuck?!
נפלו השמיים. מפח נפש. לא תקווה, לא שינוי ולא נעליים. סתם עוד שנה ורבע של מדינה בהקפאה. ישראל תוצרת סנפרסוט. התקווה בת אלפיים ויום.
ומה דעתי על מופז אתם תוהים? דרוש מגב- סמרטוט כבר יש.
אילן מנור
באנגלית אני כאן- http://blogs.timesofisrael.com/author/ilan-manor/
|