קבלתי היום במייל הפניה לבלוגיסטית של פורבס ושמה:ג'סיקה האגי, שכתבה פוסט נהדר" ששת האויבים של הגדלות ושל האושר". הקלקתי בלי לחשוב פעמים. עם המון מזל לא נפלתי על פוסט טרחני שנועד לקדם ספר, סדנה, הדרכה או אימון, אלא פוסט ספק הומוריסטי שמתאים לכולנו כאסופה של פרטים, ולא פחות לכולנו כעם , על רקע שלל האירועים שפוקדים אותנו. האויב הראשון, אליבא דה ג'סיקה הוא הזמינות. ברוב המקרים אנחנו נוטים להתפשר על מה שזמין, זה שנמצא מתחת לאף, וברור שזה לא מה שיעשה אותנו גדולים או מאושרים. האם משום שההר נמצא פה, זו סיבה מספיק טובה לטפס עליו ?. כשהציעו לנו תפקיד אנחנו לא חייבים לקחת אותו, גם את דוגמית החינם בסופר. האויב השני היא הבורות. אם אנחנו לא יודעים איך הופכים משהו לגדול, ומשום כך אנחנו פשוט לא עושים את זה.לטעמה של ג'סיקה מה שאנחנו יודעים הוא בחזקת מספיק בקושי. האויב השלישי הן הוודאות. אין דבר שהורג רעיון טוב הכי מהר יותר מקונסנזוס, המכנה המשותף הנמוך או החלטה שמחייבת המציאות. האויב הרביעי היא הנוחות. כשנוח לנו ויש לנו שפע מהכול איזה סבה תופיע בפנינו כדי לשנות את המציאות הכול כך נוחה האויב החמישי הוא המומנטום אם אנחנו עושים מה שאנחנו עושים זמן רב, שנים, ובעצם אנחנו הולכים בתלם, יש לזכור שאי אפשר להתייחס לתלמים האלה כאל קריירה. האויב השישי היא הפסיביות. יש הבדל בין להיות נעים לבין להסכים לכל דבר. תנו אמון בקול הפנימי שלכם אומרת ג'סיקה שאומר להם זה רעיון רע. כשבחנתי את כל האויבים, הגעתי למסקנה פרטית לגמרי, שהאויב הכי בסיסי וגדול של הגדלות וגם של האושר היא הפסיביות. מה יגידו, מציאת חן בעיני האחרים, פשרות קטנות כי למה לעשות עניין מכל דבר, גומרים את הגדלות ומאפסים את האושר. להיות אקטיביים ? לא קל בכלל. אפשר לנסות כבר מהקיץ, לצאת מהכורסא ולהצטרף למחאות, למפלגות ולהשפיע על האושר ועל גדלות הרוח הפרטיים שלנו.
|
