כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Blog: The Sequel

    בלוג-אח ל-cinemascope.co.il, בלוג הקולנוע שלי. בבלוג הזה אני אכתוב בעיקר על... אמממ... אה... ובכן...

    כך הרגתי ששה אנשים (לפחות)

    15 תגובות   יום שישי , 13/4/07, 02:48

    פתאום קלטתי שמונחת עלי קללה. אני הורג אנשים. שלשום כתבתי פוסט ב"סינמסקופ" שכותרתו היתה פראפרזה על שם ספר של קורט וונגוט. אתמול הוא מת. לפני שלושה שבועות כתבתי פוסט אורח אצל "ולווט" והזכרתי שם, למטרת מטאפורה, את טניה ריינהרט. למחרת נודע שהיא נפטרה. ואז נזכרתי בימיי בתיכון: אשת גלי צה"ל שעשתה לי את הראיון האישי שבעקבותיו לא התקבלתי לתחנה ואז נפטרה זמן קצר אחרי זה. או הבריון מי"ב 4 שמירר את חיי ואז נהרג בלבנון. אני בטוח ששני המקרים האלה היו באשמתי, אני יודע שבמחשבותיי לא איחלתי להם אריכות ימים.

     

    היום בו הפסקתי להיכנס לאתר חבר'ה

     

    זוכרים את "חבר'ה"? הדה-מרקר קפה של לפני ארבע שנים בערך? בהיותי אדם נטול נוסטלגיה מעולם לא התמכרתי למקום ההוא, אבל הסתקרנתי לדעת מה עלה בגורלם של חבריי לכיתה. איפה הם גרים, במה הם עובדים, האם הם נשואים. והיו כמה אנשים בודדים, ספציפיים, שהייתי סקרן לגביהם במיוחד. אחת מהן היתה מירב. מכירים את זה שבבית הספר פתאום נרקמת ידידויות אמיצות ואינטנסיביות שמחזיקה מעמד בדיוק שבוע וחצי? אז היה רגע כזה, פצפון, בו מירב ואני היינו על תקן ידידים. ואז זה הלך והתמוסס. והסתקרנתי לדעת לאן החיים גילגלו אותה. אבל בעוד כמעט כל מי שסיקרן אותי היה רשום בחבר'ה ויכולתי לבלוש אחריו בהחבא, היא לא היתה שם. משונה אף יותר, אח שלה היה באתר, אבל היא לא. לבסוף שלחתי לו מסרון דרך האתר: "היי, תגיד לאחותך שתיצור קשר. סקרנים לדעת מה קורה איתה". כעבור שבועיים הוא עונה: "צר לי להיות זה שמבשר, חשבתי שכולם כבר יודעים, אבל מירב נפטרה לפני שבע שנים". הוא השאיר שם מספר טלפון וכתובת מייל אם ארצה לשמוע פרטים נוספים. ואני, מההלם, יצאתי מחבר'ה ולא חזרתי לשם לעולם. אין לי מושג ממה היא מתה.

     

    לא עוד שידור חי

     

    אגב, אני כמעט בטוח שהרגתי שתי שדרניות מגלי צה"ל שהיו מאוד פופולריות בסוף שנות השמונים. יצא לי לפגוש אותן בסביבות 1987. הן התאבדו בתחילת שנות התשעים.

     

    מכונית המוות השחורה

     

    היום דפדפתי ב"הארץ" ונתקלתי במודעת אבל לזכרו של מתי אברוצקי ז"ל, אביו של האלוף דורון אלמוג (שאיבד את בנו ערן לפני כמה שבועות; כמה עצוב, לשכול גם בן וגם אב בתוך שבועות בודדים) ושל כתב הטלוויזיה רותם אברוצקי. לעזאזל, אני צעיר מדי כדי להתחיל לזהות שמות במודעות האבל. אבל מתי אברוצקי היה מבוגר מאוד במותו. פגשתי אותו פעם אחת בחיי ואני זוכר אותו היטב מאז: זה היה לפני 14 שנה בערך. קניתי פיאט אונו שחורה יד שניה והיה לי רדיו-טייפ שרציתי להתקין בה. לאברוצקי האב היתה חנות פינתית ברחוב רוטשילד בראשון לציון, עיר הולדתי, בה מכר והתקין אביזרים לרכב. הבאתי לו את המכונית ואת הטייפ שיתקין. זה לקח לו כמה שעות, ונדמה היה לי שהדגם שהבאתי לו - שלא היה חדיש במיוחד - היה מתקדם יותר ממה שהוא התרגל לו בחנותו המתיישנת. ובכל זאת, לא אמרתי דבר. הוא עבד ודיבר, וסיפר, ואני ישבתי וחיכיתי. שעות, מאזין לסיפוריו. הוא סיפר בגאווה על בניו, אחד מהם קצין בכיר בצבא, השני לומד קולנוע. גם אני למדתי קולנוע אז.

    עם מכונית הפיאט אונו השחורה, שנת 89 יד שניה, נסעתי כמעט יום יום מראשון לציון לאוניברסיטה. כמעט כל יום חזרו איתי שני טרמפיסטים: יותם ושירי. היינו מאותו מחזור בחוג לקולנוע. יותם ליהק אותי לתפקיד קשישה גוססת בסרט שנה א' שלו. אני ליהקתי את שירי לסרט שנה א' שלי. שניהם היו יורדים בתחנה המרכזית (הישנה) בראשון והמשיכו משם איש לביתו באוטובוס. הלימודים הסתיימו וכפי שקורה, גם החברויות מימי הלימודים הלכו והתפוגגו. ובכל זאת, גם אם אתה לא שומר קשר מעשי, אתה שומר קשר מנטלי: עוקב אחר הפעילויות והקריירות של האנשים שאתה מכיר והיית פעם מאוד מיודד איתם, אבל מרחוק. ושניהם התחילו קריירות בטלוויזיה, ושמם התחיל להתפרסם. ואז יותם נפטר ממחלה. ושנה אחר כך שירי התאבדה. ואני לא מפסיק לחשוב שאולי זה בגלל המכונית שלי.

     

    ועכשיו אני שם לב שהיום זה יום שישי ה-13. 

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/4/07 01:12:
      אם מחפשים אותי, תגידו שאני לא פה.
        16/4/07 19:48:
      נכנסתי כדי לעמוד במילתי ובתנאי המבצע של כוכב תמורת כוכב עליו סיכמנו (פחות או יותר) וגיליתי שהמחיר יכול להיות גבוה יותר לאור הפוסט... זה היה כתוב באותיות הקטנות בתקנון?
        15/4/07 20:43:

      כלומר, להתחיל לדאוג?

       

       

        14/4/07 22:39:

       

      I see dead people....

       

      תכתוב על זה תסריט.

        14/4/07 22:24:

      כנרת: אני מזהה שמות במודעות אבל, אבל למזלי/שמחתי/הקלתי לרוב לא מהיכרות אישית.  כלומר, הייתי מזהה את שמו של דורון אלמוג בכל מקרה במודעה, אבל פתאום נזכרתי שאני מכיר את אבא שלו מיום אחד בחיים שלי, אי שם בתחילת שנות התשעים, כשעוד גרתי בראשון. וזה די חדש לי.

       

      ואגב, הקשישה שגרה בבניין מולי נפטרה השבוע (לא הכרתי אותה ונדמה לי שגם מעולם לא ראיתי אותה). אני מתחיל כל בוקר בתצפית למרפסת שלה, שנראית לא משופצת, מחכה שיסירו את מודעות האבל מהאינטרקום וישימו במקומן שלט "למכירה". סקרן לדעת כמה יורשיה ירצו על הדירה שלה. האם כדאי לי ללכת לשבעה כדי להקדים ולהתעניין?

        14/4/07 18:44:

      הכי מפתיע אותי במה שכתבת, יאיר, הוא המשפט "אני עוד צעיר מכדי להתקל בשמות שאני מכיר במודעות אבל". בשבילי מודעות אבל הם מדור הרכילות הכי מעניין, הראשון שאני פותחת על הבוקר. אני מכירה שם המון שמות (לשמחתי, לרוב של החתומים-על) ומתעניינת מאוד בניסוחים. איכשהו, נשמע לי שגם לך מתאים. הרי זה בנק של אינפורמציה שלא אופייני לך לפספס.

       

      ובנימה קצת פחות רכילותית; תמיד מדהים אותי (אפרופו שדרניות גל"צ, מכרים רחוקים מהתיכון, הורים של, אחים של, שכנים של) כמה מוות של אנשים שמכירים אפילו רק קצת יכול להיות כל כך מעציב. אני עדיין מתאוששת ממותה הפתאומי והמזעזע של ידידה מקסימה מהשכונה. כל אזכור הכי קטן ברחוב לקיומה ולמותה מיד מחזיר אותי למרה שחורה עמוקה. אפילו לא מלנכוליה בשלב זה; עצב עמוק וסוג של אבל שאני מרגישה מוזר לחוש אותו בהקשר שאיננו משפחתי, אבל הוא שם.

        14/4/07 16:04:

      ספוקי. ללא כל ספק.

      אני שוקלת להתחיל לקרוא מעתה "תפילת הדרך" כשהעכבר יעשה דרכו הארוכה, ויקליק לכניסה לעמודך.

        13/4/07 22:28:

      אולי איזה אזכור קטן של שמו של בעל הבית שלי,

      אני בטוחה שאם נפשפש ברזומה שלו ובאילן יוחסיו תמצא על מה לכתוב, 

      (מבטא אנגלוסקסי, 3 שערות מדובללות, ארמני עד הטבור, ושם משפחתו כשמו של מלחין גרמני וגם של קונצרן מזון תאגידי)

      כי בשמיני למאי אני הופכת למחוסרת דיור, וזה פתרון לא רע, שלא חשבתי עליו עד עכשיותמים

        13/4/07 22:03:

      לירון איש החרוזים, אם יש מישהו שדומה לך בקפה, זה בעל פוסט זה.

      וגם אתה עוזר להרוס את העולם בעזרת מילותיך. מה אתה מתלונן?

      ויאיר, יש לי הרגשה שלא מבינים אותך פה...

      אם כי, בהחלט אזהר בדברי אליך מעתה. ליתר בטחון. קורץ

        13/4/07 21:23:

      יש לי רשימה קטנטנה של אישים שהייתי רוצה שתכתוב עליהם.

      אפשר לסדר משהו בתוקף היותנו חברים (לרשת לרשת)?

       

      אגב, אני זוכרת באמת שנפגשנו על הדברים שאמרת על טניה ריינהרט. אתה היית היחיד שהגיב על מותה ביומיים הראשונים כמדומתני ...

        13/4/07 21:17:

      מקווה שלא תזכיר את שמי באי-אילו נסיבות:-)

      לגבי ריינהרט, קרה לי משהו די דומה, יומיים לפני שהיא נפטרה פצחתי במבצע איתור המייל שלה בארה"ב,  אחרי בערך שלוש שנים שלא ניתקלתי בה, כשקראתי שנפטרה מדובר היה ברגע מצמרר, אני מנסה לשים עצמי במקומך ולהכפיל ב-6, נראה שאפשר להבין את הנימה המורבידית בפוסט.

        13/4/07 20:33:
      מצויין,
      עכשיו תהיה האיש היחיד באתר הזה שאין לו סיכוי להיות ברשימת חברי.
        13/4/07 13:14:

      מטריד.
      מאוד!
      לא יכולת לכתוב את הפוסט הזה לפני שהצעתי לך חברות?

        13/4/07 05:07:

      מסתבר שכמו בחיים גם פה אני מפגישה בין חברים.

      יאיר, תכיר את לירון ואת פוסטו "כשפוסט מתגשם":

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=24850

      תהנו.

       

      *

        13/4/07 03:26:

      הנה אני, זה השם שלי האמיתי. אל תגיד אותו אף פעם, וגם בבקשה בבקשה אל תענה לי בתגובה. פשוט תדע. את השם הזה לא להעלות על דל שפתיך, תעשה מאמץ גם לא לקרוא אותו בלב.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      יאיר רוה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין