טוב. אז אני אספר את האמת. אתמול, היו מדורות ל"ג בעומר, נכון? תכינו את עצמכם נפשית. אל תקראו ליצחק קדמן. לא הלכתי לשום מדורה של הילדים. סמכתי על אחותי שתשגיח על בן השבע. את בן זוגי שלחתי לשני הגדולים. ואני נשארתי בבית, זמן שקט עם עצמי. וכדי שאצליח לישון בלי דאגה ופחד. החבורה התבקשה לחזור עד שעה סבירה.
גררתי את עצמי מהמיטה וניחמתי כל אחד מהם על הגזירה לחזור הביתה. הבטחתי שכשהם יגדלו, הם ינהגו בדיוק כמונו.
שאלתי את עצמי בכנות: "למה לא הצטרפת אליהם לחגיגה? למה לא יצאתי לראות, להתרשם, לספוג את החוויה?" והתשובה: "חבל לי על הזמן. ילדה כבר הייתי. אף פעם לא אהבתי את הסירחון ואת מלחמות היהודים על 'מי יהיה במדורה עם מי' ואת מי לא הזמינו, ולמה, וכו'..." וחוצמזה שאני אוהבת להספיק.
אקרא עוד קצת מאמרים, אכתוב עוד קצת באתר, אעשה משהו בבית, אבשל למחר/לשבת/לשנה הבאה... אני צריכה ל-ה-ס-פ-י-ק
בחיי שלא רע לי עם זה. אני באמת אוהבת להספיק. הנפגעים המיידיים של המחלה הזאת הם הילדים. ילדים הם היצורים הכי לא מספיקים בעולם. הם זורמים וחווים ומתפתחים.
יתכן שהחיידק להספיק מונע התפתחות וחוויה? אני מבאמת מתלבטת ומתייסרת מהחיידק שלי.
אתם גם עסוקים להספיק? או שירדתם מהרכבת הדוהרת והפסקתם להספיק? יש תרופה?
יעל אלון |