ארבע לפנות בוקר של יום רביעי: "ממי, אני חושבת שיש לי צירים". ארבע לפנות בוקר ועשר שניות "מה, באמת?" ואז מתחילים לי הלחצים בחזה, והנה זה מתחיל. "כואב?" אני שואל? לא ממש ונשארים ככה במיטה עם טפטופים של צירים לא ממש סדירים. מתחילים לרשום כל כמה זמן, מה האורך של כל ציר ואני מתחיל לעשות קולות של לא נושם. כי ככה זה שאתה זקן נוירוטי בסטרס קל. התחלנו להתחשבן אם אני כן הולך לעבודה או לא, ברור שלא, ומתי כדאי ללכת לבית החולים כי זה לא ממש רציני עדיין. עוטפת אותי מן אווירת לידה שכזו, ואני מסתכל לה על הבטן ומחייך. אולי היום זה היום? רק שאני לא אעשה בושות בבית החולים בכלל ובחדר לידה בפרט כי יש לי מוניטין של היפוכונדר חובב לשמר.

מקלחת זריזה של שנינו והולכים לאכול ארוחת בוקר בארומה שצמודה לבית חולים מאיר. עכשיו זה קצת יותר רציני, צירים כל שבע דקות וכבר מתחילים לתעד הכל בסמראטפון כדי שנוכל לבוא עם הוכחות. מסיימים לאכול ועולים לקבלה של היולדות. הפקידה מסתכלת ושואלת מה קורה? ישר עניתי שירדו לי המים בבדיחות הדעת ולפתע מופק גליון מדבקות עם אלף מדבקות שכתוב עליהם "סיבת ביקור: ירידת מים". בשלב הזה מירב צרחה עליי ואמרה לי להתחיל להיות בן אדם. אין סיכוי.

מחברים אותה למוניטור, אני ביקשתי א.ק.ג. לעצמי בשביל הכייף והלחצים בחזה אבל לא היה שם. חצי שעה מוניטור ואז הולכים לרופאה להיבדק. הדוקטור בודקת ואומרת שיש פתיחה של חצי סנטימטר, ובתרגום סימולטני שלי זה משהו כמו אל תבזבזו לי ת'זמן, תחזרו הביתה ותבואו כשבאמת יתחיל האקשן. חוזרים הביתה. חם, שוב פעם למיטה והצירים נעלמים. מירב מנסה לשכנע אותי להירדם אבל זה לא ממש מצליח לי. אני במחשב שומע מוזיקה וגולש בכל מיני אתרים חסרי תכלית כמו פייסבוק ואתרי חדשות וחוזר למיטה. תדירות הצירים מתגברת וכך מסתבר גם הכאבים. פתאום אייייי ואחרי כמה דקות עוד אייי, וזה מתחיל להיות אייי איייי אייי, וזה נעשה כואב יותר ויותר. למירב כאילו?! חוזר למיטה לשמש כעזר לא ממש יעיל כנגדה ומתחיל לצלם באייפון את אשתי מתייסרת מהצירים.

עכשיו זה ממש כואב, אני עדיין מסריט אותה עם האייפון וחוטף ממירב כאפות, הרבה כאפות. תדירות הצירים מתייצבת ובשעון זה כבר חמש אחרי הצהריים, איך הזמן טס כשצירים. מתחיל לשכנע אותה לחזור למיון יולדות. קיים יחס לינארי ישיר בין הלחצים שלי בחזה לבין עוצמת הצירים של אשתי והיא כבר ממש סובלת. חוזרים למיון יולדות כי כשזה זה אז זה זה. הפעם התנהגתי יפה עם הפקידה של המדבקות ואמרתי שיש צירים. מפנים אותנו שוב למוניטור, מירב נאנקת מכאבים ואז באה מיילדת לבדוק. יש כל מיני טריקים של מיילדות להרגעה סטייל משפטים שאומרים לילדים בגן, אבל זה תמיד עובד. המיילדת מחייכת ושואלת את מירב מה היא רוצה לשמוע, מירב רוצה לשמוע רק מילה אחת – אפידורל. המיילדת אומרת למירב שהיא גיבורה ותיכף אנחנו הולכים לחדר לידה כי יש פתיחה של ארבעה סנטימרים שלמים. אני בהיסטריה, מלבישים לה חלוק, אני רץ אחריה עם הנעליים והבגדים ומכיניסים אותנו לחדר לידה מספר עשר. כמעט שמונה בערב.

מתמקמים בחדר לידה, ואני ישר מחפש את הכורסה שאוכל להתעלף עליה. הרבה סמול טוק עם כל מיני מיילדות, מחברים את מירב שם לכל מיני צינורות ומחכים למרדימה עם האפידורל. בסוף האפידורל בא עם הקיט של המרדימה או הפוך אנ'לא ממש זוכר. קיוויתי בכל מאודי שיוציאו אותי מהחדר בזמן מתן האפידורל, ואחרי שהבנתי שזה לא הולך לקרות, "שאלתי" את המיילדת שאולי כדאי שאצא והיא אמרה לי שאין בעייה ושזה ייקח רבע שעה. אחרי שניה וחצי אני בחוץ מתרגל נשימות, מודד לעצמי דופק, ומקשיב בלית ברירה לשיח הסגל הרפואי בזמן ארוחת הערב שלהם. חוזר לחדר, מירב מחייכת וכבר לא כואב לה כמעט, אני מתיישב על הכורסה ולא ממש יודע מה הלאה. אז הנה ההלאה. פתאום נכנסת המיילדת האישית שלנו ומתחילים שוב עם כל השאלות, וההריון, ומה את עושה בחיים, אה באמת?! אני מכירה את זה ואת ההוא ואיזה עולם קטן. טופי. אגב, האם ההוא שם על הכורסה קשור אלייך בדרך זו או אחרת. נעים מאוד אני עמית או הבעל במילים אחרות. שנינו שפוכים מעייפות, האפידורל נותן עבודה, כולנו מבסוטים ואני פשוט נרדם לי על הכורסה ושומע בחצי אוזן מה קורה בחדר. פתאום נכנסת שוב המיילדת לבדוק מה קורה, פתאום הרופא מגיח, וברקע מתחילים לשמוע לידות או צרחות יותר נכון של נשים בחדרי לידה סמוכים לשלנו. כייף.

מנמנם ומתעורר אחרי חלום שמישהי צועקת תלחצי, החלום בעצם היתה המיילדת שמשדלת את מירב לדחוף. וכך זה נמשך ונמשך, וכבר כמעט אחד עשרה בלילה. עם כל הטררם מירב עוד מסתכלת עלי ואומרת שאולי כדאי לי ללכת לשאוף אוויר. "אולי תקנה לעצמך סיגריות" רק אישה בצירים שלא סובלת אותי מעשן ביומיום תשלח אותי לקנות סיגריות ולהירגע. עכשיו אני מבין שמירב בלידה פעילה, ירדתי לפיצוצייה של בית החולים, והלכתי לעשן לי סיגרייה. כשחזרתי למעלה הכל עוד רץ שם בתוך החדר ובאיזשהו שלב המיילדת כיבתה את האור ואמרה לשנינו לנוח. שוב החלום הזה של תלחצי, הפעם אני חושב שנרדמתי לאיזו שעה שלמה. אני מתעורר, כבר אין שום אומדן לשעה אבל אנחנו כבר באיזור רבע לשתיים לפנות בוקר. פקדו עליי לקום, לעשות פיפי ולבוא לתת יד. ציר ועוד ציר, ועוד אחד, ושוב אחד, והרבה מילות עידוד שם, ומחליפים תנוחות, ואני פעם מחזיק את הברך של מירב, פעם את היד, ופעם סתם ממלמל משהו כמו יופי מותק, את מצויינת, וכהנה וכהנה. כמובן שמירב מסתכלת עליי במבט של אוי כמה גברים זה דבר מיותר בעולם שלנו, ודווקא במעמד הזה אני נוטה להסכים. הראש מתחיל לבצבץ.

המיילדת מסתכלת עליי ואומרת לי לבוא לראות, מירב לא נותנת לי לזוז סנטימטר קדימה, אבל ראיתי גם ראיתי. לדחוף לדחוף, קשה קשה, לדחוף עוד קצת, המיילדת מפרקת את החלק הקדמי של המיטה, אולי זה יהיה יותר קל ככה? אני מתחיל לחשב איך אני עף אחורה תוך כדי התעלפות, זה כמעט שם, התינוקת אוטוטו בחוץ. עשר לפני שלוש ושלושתינו שם. זה קצת מרגיש כמו תמהיל של מילואים וחוץ לארץ באיזו משמרת לילה נידחת. מירב צורחת וצווחת, אני מחזיק את הברך, והמיילדת כמו בשעתה היפה מנהלת את כל התזמורת הזו בסינכרון מושלם. הקטנטונת בזווית לא ממש נוחה בתוך התעלה, הרופא נכנס מסתכל הנה והנה, שואל מה קורה. בסוף הוא והמיילדת מחליטים לתת לזה עוד צ'אנס כי המספרים במוניטור לא משהו.

זמן עכשיו זה נצח, והכל נספר בצירים ובמספרים שרצים על המוניטור. כל ציר זה עולם ומלואו וכל משפט שיוצא למיילדת מהפה מקדם את התינוקת שלנו בעוד סנטימטר, מירב גיבורה ודוחפת חזק, אלוהים אדירים רק שלא תיפול על הרצפה, ובחמישה לשלוש לפנות בוקר הנס הכי גדול של פלא הבריאה מתרחש והפיצפונת שלנו מגיחה אל אוויר העולם. אני חנוק, מירב מותשת וקרועה לגזרים, חיוך כזה של זה נגמר והתינוקת שלנו או שכבר אפשר לקורא לה בשמה – גילי, מתחילה לבכות. הנה תראו, תחבקו, מניחה אותה המיילדת על מירב, אני זולג קלות ואז עוטפים אותה והופ למשקל. לא עובד המשקל אז נותנים לי להחזיק את הבת שלי ואני לא ממש מסוגל לדבר. תיכף נחפש משקל חדש.

היא קטנטונת, רכה, קולות רכים וחלשים, קצת חירחורים ממי השפיר שהיא בלעה, ואני מחזיק את הילדה שלי ואני לא מאמין. מכאן קצת הכל מעורפל לי, אבל אני זוכר שהלכתי עם המיילדת לחדר אחר בכדי לשקול את גילי – 2.725 זה המשקל, וקוראים לרופא כדי שיתחיל עם התפרים. מצד אחד אני עם גילי המתוקה, מצד שני קצת תופרים את מירב, מצד שלישי אני עד עכשיו אם לחצים בחזה, אבל בכלל לא מתוח ואפילו מופתע שעברתי את זה מבלי להתעלף אפילו פעם אחת.

שש בבוקר בדיוק לפני שהעבירו את מירב מההתאוששות למחלקה חתכתי הביתה, צריך לחכות לעוזרת שתבוא, לא באה הזונה אז בשבע וחצי אחרי שסיימתי לבכות ולהתקלח הלכתי לישון עד תשע. שעתיים וחצי של שינה נטו! חזרתי לבית החולים, בצהריים באו אלה עם כל הציוד החדש שרכשנו לגילי, הרכיבו, השארתי טיפ והם הלכו להם לדרכם, חזרתי שוב לבית החולים עד לא מזמן, חזרתי הביתה, סיגרייה, פוסט, והולך למסיבת שינה מטורפת במיטה שלי. גילי בתינוקייה, מירב במחלקה ואני משכתב קצת את ההיסטוריה.

אני ער קצת יותר מדי זמן, אבל בעיקר שמח ומאושר. היום לפני עשרים וארבע שעות היינו באמצע דרמת חדר לידה. אני מקווה שהשינה תיטיב עמי לפחות עד למחר, אני מקווה שכל החרדות והלחצים יישכחו במהרה, ואני מאוד מקווה שהחבר הראשון של הבת שלי לא יעצבן אותי יתר על המידה. מחר אני אכיר לעילי את האחות החדשה שלו, ואני מקווה לא לנזול שוב פעם כמו איזה כוסית בדיוק כמו שאני נוזל עכשיו.

מילה טובה, למרות שזה עוד לא נגמר היא לצוות הרפואי המדהים של מחלקת היולדות של מאיר – אין דברים כאלה. באמת שלא. איזה צוות, איזה כייף ואיזו תמיכה. שאפו ואיפה שצריך אני מוכן לתת ויותר ממילה טובה. ובכלל איזו גיבורה מירב. טוב שזה נגמר – תשעה חודשים של ג'יהאד ועוד הצליחה לסבול אותי, אין נשים כאלה, בחיי. רק שמעכשיו זה יהיה יותר גרוע, אבל זה לא נורא כואב לי כשהיא מרביצה, והכל כמובן מאהבה גדולה.

ולגילי? ברוכה הבאה גילי, נולדת בעשירי למאי, 2012 ערב ל"ג בעומר. דווקא כייף כאן. זה כמובן מוקדש לך ולכל המשפחה החדשה שלך.

לילה טוב,

עמית