לקחתי לי את החירות לעשות הפסקה מלייצר מילים.

אני מניחה שזה מה שלימודים מהסוג שאני לומדת עושים.

אני לומדת כל יום כמה מעט אני יודעת, וכמה מורכבים הם אנשים.

אני מפעילה שרירי עיניים ואוזניים, ונותנת מנוחה לשפתיים, לשון ושיניים.

הפסקתי לראות והתחלתי להתבונן.

הפסקתי לשמוע והתחלתי להקשיב.

הפסקתי לדעת והתחלתי לשאול.

יא ווראדי, איזה בלאגן שזה עשה!

דברים שחשבתי שאני יודעת בוודאות, התגלו כשטות גמורה.

דברים שחשבתי שלא קיימים, התגלו כנוכחים.

אנשים שחשבתי שאני מכירה, התגלו כזרים גמורים.

תכונות שחשבתי שאני אוהבת בי, התגלו כמכשול בדרך לחיים מאושרים.

ומצד שני –

דברים שהגדרתי כ"רעים" קיבלו פרשנות חדשה, והוגדרו כ"חולשה".

הפסדים הפכו לרווחים.

אנשים זרים הפכו לחברים.

נקודות תורפה שלי הפכו לחוזקות.

רגעי תשישות הפכו לשדה העצמה.

גורמים מכלי אנרגיה הפכו למקורות כוח.

והכי מפתיע –

מעט מילים הפכו אותי לברורה יותר לאחרים...