לפעמים, כשנחה עלינו הרוח, היינו משחקים משחקי מילים וסבא היה בוחן את כישורי היפוכי האותיות שלי. קפק, פקק. אנפיקלוצדיה, אנציקלופדיה. יחיצת רדיים, רחיצת ידיים. ערק מוף, מרק עוף. צעועית שהובה, שעועית צהובה. חזר גי, גזר חי. וכך הלאה, הכל בהתאמה מדויקת למטעמים המהבילים שסבתא הניחה על השולחן.

לא הייתה לה סבלנות למשחקי מילים. מה לה ולמילים? תאכלו, האוכל מתקרר ועם מרק לא מחכים. ותתחילו מהקצוות. סבא ואני, ממושמעים, לא להרגיז את סבתא. אוכלים יפה. נדמה שהשולחן הקטן במרפסת המטבח שינה ממדיו בהתאם לכמות המנות. מרק כרובית או מרק עוף עם אטריות, עוף ברוטב, נוקדלי (בצקיות), אפונה ירוקה, כרוב מאודה עם קבנוס, צ'יפס, שלוש צלחות, שלוש כוסות, מתקן מפיות קטן.

על אדן החלון הונח כלאחר כבוד מיכל סיפולוקס שסבא הכין מבעוד מועד, ולצדו – בקבוק יין לבן של כרמל מזרחי. זו הייתה השתייה שלו, בכל ארוחה. חצי כוס יין לבן עם חצי כוס סודה, שפריץ. תראה, זבוב! שיטה בי, וכשהבטתי מעלה לתקרה היה גונב לי צ'יפס אחד ומחכה שאתפוס אותו במעשה הגניבה.

זה היה בידור. סבא משגע אותי, מרמז לי על זבובים בדויים על תקרת המרפסת בבית הקטן שבשדרות העצמאות בבת ים, וגונב לי צ'יפס. אבל היה מחכה, כמו היה חייב לראות ולשמוע את הצחוק המתגלגל שלי, של ילד קטן, שתופס את סבא גונב לו אוכל מהצלחת.

הימים ימי שנות השמונים העליזות. פעמיים בשבוע הגיע במכונית החדשה לאסוף אותי מהגן. תמיד הייתה לו מכונית חדשה. כשנפצע בשנות השישים בתאונת דרכים נקבעה לו נכות, מאז נעזר תדיר במקל הליכה והחליף מכונית מדי כמה שנים. נסענו בסובארו ליאונה צהבהבה, אוטומטית כמובן. אחר כך החליף לפורד סיירה לבנה. אני במושב האחורי, לידי תיק ג'יימס בונד שנשא את ראשי התבות של שמו.

תמיד חיכה שם, מחוץ לשער הגן, בחולצה מכופתרת, בדרך כלל עם הסמל הרקום של חברת חשמל, מכנסיים ארוכים ומשקפי שמש. באתי לקחת אותך למסעדת טובה, ואני השלמתי, המסעדה של סבתא טובה. אהב לנהוג מהר, גם בדרך קצרה כמו זו מחולון לבת ים.

איש שאהב מכוניות וגם טיפל בהן בידי אמן בשנות עבודתו במוסך, ידע להעריך מכאניקה ראויה לשמה ויותר מכל התפעל מהיפנים. הכל אצלם כל כך מדויק, התפעם, הכל נקי, מסודר, שקט. מנוע למופת. תקשיב כמה הוא שקט. בשישים ואחת כשנסעתי לאמריקה הפעלתי גנרטור קטן של הונדה. לא להאמין כמה שקט הוא היה, פשוט יופי של עבודה.

בדרך הפעיל רדיו, יומן הצהריים. האות הקבוע בישר את המשפט שכבר ידעתי לדקלם בעל פה, בחצי היום ברשת ב'. מזגן תדיראן חלוני טרטר בקיץ, מבודד את הדירה הקטנה מהחום הכבד של שנות השמונים, מהנאומים של בגין, ממלחמת לבנון, מחוף הים, מהיום הארוך בגן הילדים. כאן בישולים. כאן סיפורים. כאן סבתא טובה עומדת מעל הסירים ורוקחת מטעמים. כאן נעים, תמיד נעים.

מתקבל בחיבוק ונשיקה ומיד אחר כך – יחיצת רדיים, ואז קרא בקול סמכותי ומזמין, הסועדים מתבקשים להגיע לחדר האוכל. סבתא חייכה במבוכה והתיישבנו לאכול. את המרק ליוו דרך קבע פלחי צנון דקים עם מעט מלח. סבתא, למה יש אורז במלח? כדי לספוג לחות, שהמלח לא יידבק. עכשיו תאכל. סבא, גם היום תספר לי סיפור? כן, אחרי שתגמור הכל ונאכל קינוח.

ולקינוח, מוס שוקולד. או תופין שוקולד עם מרציפן שסבתא הביאה ממקום עבודתה. אבל בארוחות כיכב בעיקר קומפוט מתוק וצונן, שנשלה אל צלוחיות דורלקס מקערת זכוכית עם מכסה כתום. באהבה גדולה שחו שם, במיץ כהה עם קינמון ומעט רום, שזיפים שחורים לצד פלחי תפוחים, מתערבבים באפרסקים שכרסם נפרמה. ולפעמים, באין קומפוט, פלחי אבטיח על מגש פורמייקה חום. או גזר חי עם צימוקים. ומלון צהוב. קפה, עוגה.

ברקע, רשת ב'. רדיו שארפ ישן מצטרד מתוכניות אקטואליה. צריך להיות בשקט, לא להפריע בחדשות. בגין מתראיין. מלחמה. חיילים. שרון. סבא וסבתא מדברים ביניהם הונגרית, שלא אבין. דיבורים של גדולים. מה לי ולזה? הכל מוגן במטבח הקטן. סבא שותה עוד כוס סודה עם מעט יין.

בסוף הארוחה אומרים יפה תודה והולכים לישון שנת צהריים, עם סבא. נכנסים למיטה. סבא, סיפור. כן, בטח. רגע, אני חושב על סיפור. היה שקט קסום בחדר השינה. קרני שמש של שתיים בצהריים נלחמו בחרכי התריסים. אפלולית קרירה, נעימה וריחנית שלטה בחדר, שאכלס מיטה זוגית רכה, ספרייה גבוהה גדושת ספרים, שידה קטנה עם שעון קלפים וצמד מנורות לילה.

שוכבים יחד, סבא לצדי. פנים אל פנים, הבטתי בו, בפניו, בעיניו החומות, בשיערו השחור, החלק, מספר סיפורים על פיות, אגדות, נסיכים, ליצנים, אבירים, סוסים וחמורים, חתולים וכלבים, הרים וגבעות, ערים וכפרים. עיני נעשו כבדות ככל שהלך והתארך הסיפור. הדמויות התערבבו אלו באלו, יחד עם חוויות היום מגן הילדים. בסלון, סבתא, שוכבת על הספה שמול הטלוויזיה, קוראת ספר בהונגרית. ובפנים, רק שנינו. הדלת סגורה.

האביר כבר ניצח את הדרקון. המלך הצליח להשיב לעצמו את שלל הזהב. הטוב התגבר על הרע, והאהוב חזר לזרועות האהובה. ותמיד הבטיח לי סבא שהם חיים באושר ואושר עד עצם היום הזה. אולי.

צילום: ערן אקרמן

© כל הזכויות לכתוב שמורות לאלעד אקרמן