0

נמש

139 תגובות   יום שבת, 12/5/12, 21:02

 

''

 

 

נמש קטן , ממש פיצפון וחמוד התמקם לי על שד ימין, עגלגל ,עסיסי,חמדמד.
מה קרה לו לנמש הזה ? פתאום התחיל קצת להשתולל, שינה את צבעו,
ביקש תשומת לב מיוחדת, מי היה מרגיש בו בכלל?
רק חגורת הביטחון במכונית, שהתחככה לה קצת בנמש, את זה הוא ממש לא  אהב..


המשפחה, החברות,החברים,  האיצו, הציקו, איימו על בחרמות,

הלכתי לרופא ששלח לכירורג פלסטי. כל מה שביקשתי,
שרק לא יחבל לי בציצי היפה  הזה שלי: שלא יקלקל לי את המחשוף:))))

ויוציא רק מה שמוכרח, לא יותר...

ובכן ,הבוקר התעוררתי, הודעתי לכל משפחתי

לכל חבריי ,חברותיי ולכל מוקרי זיכרי, שהנה אני הולכת לניתוח 
(נו שויין, גם כן ניתוח פיצפון..).
גם התקשרתי לבורקין, מתקין המצבות, הזמנתי לי יופי של אבן בזלת ענקית  לא מסותת חלילה,שיניח על קיברי...
וישר הגעתי למרפאה..

ד"ר צח שרוני כירורג פלסטיקאי, עשה כל שניתן להשרות אוירה נינוחה...

קודם הניתוח החתים אותי על טופס בו אני מורישה לו את כל נכסיי:))))
האחות המתוקה רויטל מדדה לי לחץ דם  התוצאה 165/50
"יש לך מזל" היא אומרת לי, "קצת יותר גבוה והיית נשלחת ישר הביתה.".
כמה שלא השתדלתי להעלות אותו קצת יותר ,לא צלח לי...
ד"ר צח שם מוסיקה מרגיעה  SEALED WITH A KISS .
סיפרתי לו שרקדנו לצללי השיר הזה ושכמותו, סלאו בלטה,באורות עמומים, אם בכלל...

 - הוא צחק, התבדח ,היה מאד מדויק.
ברור שלא הרגשתי שום כלום....


באיזה שלב קרא לרויטל האחות הנחמודת, "קחי לפתולוגיה"

 "רגע!! אני עוד חיה! מה פתאום פתולוגיה?

בורקין עוד לא הכין את הבזלת..:)


"ציפי, רק את הנמש, לא אותך." כאילו לא ידעתי בעצמי :))
ד"ר צח עסוק, תופר לי גובלן על החתך, בתפרים  קטנטנים, מלאכת מחשבת

ומכסה על הכל בנייר דבק קטנטן...ממש כמו שביקשתי.


טוב ,נגמר. שוב מודדים לי לחץ דם , רק כדי להחליט לאן מעבירים את הגוויה, האם הביתה, או באמת לפתולוגיה...הפעם הכל ממש בסדר, רק 180/45.
רויטל מסרבת לשחרר אותי הביתה.. אז פשוט נעלמתי לה..

בדרך נזכרתי שכבר יומיים לא ראיתי את ארנקי הירקרק החמוד.

באמת התגעגעתי אליו, התגעגעתי בעיקר לכרטיס הויזה, לרשיונות הנהיגה ותעודת הזהות..
שיחזור קצר,מחזיר אותי לשופרסל ביג .אני ניגשת לדלפק ההנהלה ושואלת
אם במקרה או בכוונה מצאו ארנק ירוק נחמד...
הארנק היה שם, מסתבר שכל עובדי הסופר בדקו את קרביו...אבל אף אחד בכלל לא התכוון להתקשר...
"יש לך מסמך לזיהוי?" שואל המנהל, "בטח," אני עונה "כל המסמכים בתוך הארנק"
הוא קלט את השאלה השטותית , שיחרר לי את ארנקי, אליו אני קשורה ממש בכל נימי נפשי.
 לך,תתחיל להתקשר, למשרד התחבורה, משרד הפנים, לויזה ולשאר המוסדות כדי לשחזר את כל הפלסטיקים האלה...

ישר ניגשתי למקרר עם הארטיקים הכי הכי מושחתים, הייתי חייבת לפצות את עצמי על כל מה שעבר עלי...לנטרל את הטראומה...

בשמחה ובצהלה המשכתי הביתה...
 שהרי עוד חיכו לי מדורות ל"ג בעומר,
כמובן שטלפון ראשון, היה לבורקין, שיחזיר מיד את הטנדר והמנוף מרמת הגולן...

"לא נורא" ניחם אותי בורקין, "אל תשכחי אני נמצא פה תמיד בשבילך:")))

דרג את התוכן: