כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מערכת החינוך לאחר הבחירות שלא תהיינה

    4 תגובות   יום ראשון, 13/5/12, 13:25

    נראה היה כאילו מוקדם מהצפוי מסתיימת תקופת הכהונה של גדעון סער במשרד החינוך, אבל לא. אם כך, יש מקום לסיכום ביניים בכדי להבין מה התרחש במהלך שלוש השנים הללו במערכת החינוך.


    השנים 2012-2009 היו קריטיות למערכות חינוך רבות בעולם,  ופינלנד, בזכות המערכת האיכותית שלה, העלתה לכותרות העולמיות עקרונות כמו "אמון", "אוטונומיה", "כישורים", "חקר" ו"שוויון חברתי בחינוך". האם גם אצלנו נעשו שינויים והתאמות דרושים? בגדול התשובה היא – ממש לא!


    שר החינוך, להזכיר, החל לכהן באפריל 2009 והביא עמו למשרד את "מר חינוך", המנכ"ל שושני, ושושני הביא עמו את התפיסה שלו מזה שנים: הצלחה=הישגים בבחינות=תחרות=מדידה כל הזמן, ואותה הנחיל בקלות לשר הנכנס. הרעיון למדוד ולשפר "הישגים" התאים לפוליטיקאי סער, שבאמצעותם הוא יכול להציג הצלחות קצרות-מועד. כך קרה בשיפור שולי בבגרויות ובמיצ"בים, וכך יהיה ודאי במבחנים הבינלאומיים של פיז"ה 2012. אבל המחיר, המחיר הוא אדיר. הנה דוגמאות:


    בחינולוגיה. סער מותח עד הקצה – באופן חסר תקדים בחינוך הישראלי, ובהשקעה כספית גדולה – את העיקרון של "יעדים מדידים". פירושו, שעינו של האח הגדול פקוחה יומם ולילה על הנעשה בבתי-הספר. התלמידים נדרשים להיבחן ללא הרף, וזוהי תמצית הווייתם וחווייתם הבית-ספרית. הבחינה דורשת כידוע שינון חומר שמועבר בשיעורים פרונטאליים בכיתה, דפוס שלא השתנה מאז נוסדו בתי-ספר באירופה. הציונים האישיים מצטברים לציונים בית-ספריים ואלה מועברים למשרד החינוך. תוכניות הפעולה השנתיות של בתי-הספר מועברות למשרד באמצעות תוכנות אינטרנטיות, והכל מפוקח לעילא ולעילא.


    חשד. בניגוד להבנה שאמון הוא בסיס חיוני לניהול ארגונים, בְמערכת החינוך הישראלית האמון אינו קיים באף שלב של המדרג הארגוני. ולגבי התלמידים: אם "הציון המספרי" הוא שם המשחק – הם ישיגוהו, והמטרה אכן מקדשת עבורם את האמצעים. הרעיון המופרך של "טוהר הבחינות" אינו מחזיק מים, ושיעור ההעתקות במבחנים נותר חסוי מחשש לביקורת ציבורית מטלטלת.


    טכנולוגיה. משרד החינוך מוציא מאות מיליוני ₪ על טכנולוגיות חינוכיות, מבלי שיהיה לכך רציונאל מסודר. בתי-ספר מקבלים "לוחות חכמים", מקרנים ומחשבים ניידים, כאשר לא ברור למה הם דרושים. למידה למבחנים – המוטיב המוביל, אמרנו – אינה מצריכה מיכשור כה יקר, ומרבית המורים אינם עושים בו שימוש. במקום זאת אפשר היה, למשל, להעלות את שכר העובדים במערכת.


    דמוקרטיה. בין יעדי משרד החינוך מוצהרת הדמוקרטיה כמטרה חשובה, אבל במבחן המעשה אין לכך כמעט כל ביטוי. סקר שנערך לפני שנה הראה היחלשות בזיקה הדמוקרטית של בני-הנוער, אבל את השר זה לא הרתיע מרעיון המסעות למערת המכפלה, שזיקות דמוקרטיות יוצאות מהם מופסדות.


    פערים חברתיים. אם שיעור הזכאים לתעודת בגרות והמיצ"בים השתפרו באופן זניח, הפערים החברתיים בחינוך נותרו בעינם. נושא קריטי לטיפולו של משרד החינוך לא זכה לתשומת הלב הראוייה.


    "עוז לתמורה". באיחור של 4 שנים לאחר החתימה על הסכם "אופק חדש" ביסודיים, נחתם בין רן ארז וגדעון סער הסכם לגבי המורים התיכוניים. בהסכם כלול סעיף על תיגמול אישי מרחיק-לכת ל"מורים מצטיינים", שלפי מחקרים רבים נכשל במקומות אחרים. אולם מסתבר שהסכם "עוז לתמורה" כולו הוא בעייתי, ובימים אלה הוא עומד אולי בפני מבחן השביתות.


    ואולי אור בקצה המנהרה. לאחר 3 שנות כהונה הבין השר כנראה, שהגזים בהפיכת מערכת החינוך לתעשיית בחינות – מכיתה א' ועד י"ב – והודיע על הקמת ועדה שתבחן את סוגיית הבגרויות במגמה להפחיתן. רצה הגורל פעמיים, וכוונה טובה זו ניצלה באמצעות פליק-פלאק פוליטי מונע-בחירות. ובכן, פליק-פלאק חינוכי עוד יוכל – בכל זאת – להקנות לקדנציה של סער חשיבות היסטורית בקנה מידה שלא הכרנו. לו יהי!

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/5/12 21:34:

       

       

               ספר  זה הוא על מבוגרים אשר השתתפו, בזמן שהיו תלמידים, בניסוי בחינוך הראוי לציון. 

       

               בית-הספר סדברי ואלי נוסד בשנת 1968 כמקום בו אפשר היה לסמוך על כל תלמיד שהוא יקבל את ההחלטות כולן וכל אחת מהן כיצד לצמוח מילד למבוגר, תוך פנייה לעזרה במידה ורצונו או רצונה בכך. בספר זה אנחנו מנסים לקבוע מה יכולה להיות המורשת שאמון כזה מפיק.

       

       

               הרעיון של בית-הספר מתחיל מההערה של אריסטוטלס שבני אנוש הינם סקרנים מטבעם. הרעיון המרכזי של הפילוסופיה החינוכית של בית-הספר הוא האמונה שאם מאפשרים לאנשים להיות מודרכים על ידי האינסטינקט המולד שלהם בהעמקת הבנת סביבתם, התוצאה תהיה חיים של חקירה אינטנסיבית ושל צמיחה. בסדברי ואלי יוצאים מתוך ההנחה שכל תלמיד, כל הזמן, משנה, מחדש, ומוסיף על הדגם של עולמו או של עולמה, ובוטחים בכל תלמיד שהוא יבנה השקפת עולם יחידה ומיוחדת במינה באמצעות משחק הגומלין בין הסקרנות המולדת לבין הניסיון. בית-הספר טוען שזה יוביל למוחות מפותחים עד כמה שאפשר, לבני אנוש אשר מתפקדים בהרמוניה עם האני העצמי שלהם ועם העולם שמסביבם. הוא מצפה שמתנת האמון המלא תיצור מבוגרים אשר מרגישים שהם שולטים בחייהם; מבוגרים שהם בעלי רמה גבוהה של אמון בעצמם.

       

               בסדברי ואלי, כרוכה באמון אחריות. כל תלמיד, ברגע שהוא מצטרף לבית-הספר הופך אחראי לגמרי על כל ההחלטות הנוגעות לחינוכו, לניצול זמנו ומאמצו, וכן לכל ההחלטות בעלות ההשפעה על הקהילה. בית-הספר הוא דמוקרטיה משתפת אשר פועלת, הדומה לרבות מן הערים בניו-אינגלנד, האזור בו ממוקם בית-הספר. באמון אשר מוענק לכל תלמיד נכללת ההכרה הפנימית שקבוצת האנשים אשר מרכיבה את קהילת בית-הספר יכולה לקחת ותקח על עצמה, את האחריות המלאה לניהול העצמי ולממשל העצמי.

       

               מה המשמעות של כל הדברים האלה הלכה למעשה? המשמעות היא בית-ספר בעל גוף תלמידים אשר גדל מ-60 בקירוב בשנת 1968 ל-200 בשנת 2012. תלמידים אלה לומדים בבנין גדול מהמאה התשע-עשרה, הבנוי מגרניט וממוקם בשטח מיוער של תשעה דונמים בקירוב, בפרברי פרמינגהם, שנמצאת במרחק של כשלושים ושניים קילומטרים מבוסטון. קהילת בית-הספר כוללת חברי צוות, אשר תפקידם העיקרי הוא לשמש דגמי התנהגות לילדים על ידי כך שהם עוסקים בענינים אחדים, ועל ידי כך שמעמידים את עצמם לרשותו של כל אחד בבית-הספר.

       

               טווח הגילים של התלמידים הוא מצעירים מאד כמו בני ארבע שנים עד מעל גיל עשרים שנה. הם בוחרים באופן חופשי היכן להיות, במחיצתו של מי להמצא, ומה לעשות, והם חופשיים לגמרי לשנות את נושאי בחירתם כמה פעמים שהם רוצים לעשות זאת במשך היום, השבוע, החודש, או השנה. התנועה היא חופשית בבית-הספר, הן בין כותלי בית-הספר והן מחוצה לו, וקבוצות נוצרות ונוצרות מחדש באופן ספונטני פעמים רבות כל יום.  החדרים מרוהטים בדומה מאד לחדרים בבתים של משפחות, והפעילויות משתרעות ממשחק עם קוביות לבניה עד לחקירתו של העיצוב הארכיטקטוני, מהחלפת סודות עד להחלפת קלפי כדור-בסיס, מקריאת הפילוסופים הקלאסים עד לבניית שיריון משרשראות. מעט פעילויות אשר היינו מצפים שתהיינה בבית-הספר נעדרות ממנו, אולם אלו מייצגות חלק זעיר מאלפי הפעילויות אשר עוסקים בהן כל יום. לפעמים התלמידים נמצאים מחוץ לכותלי בית-הספר, בונים אנשי-שלג -- בני שש לומדים מבני שש-עשרה. לפעמים הם לומדים לטפס על עץ האלון הענק -- בני שש-עשרה לומדים מבני עשר. לפעמים אחדים דגים בשלווה. לפעמים הם נמצאים באספת בית-הספר -- אנשים בני ארבע שנים  עד שישים שנה מקבלים החלטות בנוגע לניהולו של בית-הספר, אנשים בני כל הגילים נאבקים ביחד בפתרון בעיות. איש מעולם אינו עוצר לשאול אותם אם הם משתמשים בזמנם בתבונה. זה מרגש לשוחח עם כל ילד בבית-הספר, בן שבע או בן שבע-עשרה שנים, ולגלות שהם מתמודדים עם סוגיות מהותיות, כראוי ובשמחה, באווירה בה שרויים תמיכה, אמון וסובלנות.  סובלנות כלפי 200 השקפות עולם שונות; 200 דרכים אישיות לחשוב על כל דבר 

       

               אנו מזמינים אתכם להכנס לספר זה ולגלות מה עלה בגורלם של אנשים אשר פקדו את בית-הספר סדברי ואלי.

       

       

      "אמון ללא פקפוק", מתוך הספר, מורשת של אמון -- החיים אחרי הנסיון של בית-הספר סדברי-ואלי, מאת, דניאל גרינברג ומימסי סדובסקי, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי ואלי, 1987. ]  

       

      [ "An Unfaltering Trust", LEGACY OF TRUST, Life After the Sudbury Valley School Experience, Daniel Greenberg & Mimsy Sadofsky, The Sudbury Valley School Press, 1987. ] 

       

       

        14/5/12 16:36:
      השיטה שבה בוחנים את החינוך על ידי מספרים - אחוז הצלחה בבגרויות, במבחנים שונים וכדומה, נובע ,לדעתי, ממקור אחד - אי אמון במורים. במקום בו מאמינים כי המורים יודעים את מלאכתם ויש להם אירגון מקצועי, שאינו דואג רק לשכרם אלא בעיקר למעמדם, ומכאן תבוא ההערכה הנכונה של שכרם. במקום כזה, יבוא שר חינוך, ולא חשוב מאיזו מפלגה הגיע, והוא יטיל מערכת מבחנים על החינוך במדינה. לפי זה תיקבע הצלחתו, שלו. לא של המורים המלמדים השכם והערב. צריכה להיעשות מהפיכה שלימה בהכשרת המורה, ולפניה בתנאי הקבלה של המורה ללימודים, ליצור מערכות לימודים רציניות, להעלות את תנאי המורה, משכורת, תנאי עבודה, חדרי מורה ולא חדר מורים חסר טעם. ועוד. מורים מוכשרים מסוג זה , מתוגמלים כהוגן ישנו את החינוך, יתאימו אותו לזמן החדש ולדרישותיו.
        14/5/12 15:14:
      בקריירה שלי התקיימו בין 4 - 5 ועדות שדנו במבנה בחינות הבגרות, 3 מהן אפילו יצאו בדוחות והמלצות. בדיעבד לא קרה כלום. גם אם זו לא יצא כלום.
        14/5/12 09:10:

       

      האם על החינוך להיות חובה וממומן באמצעות המיסים -- לרבות האוניברסיטאות -- כפי שהוא כיום ?

       

       

      התשובה לשאלה זו הופכת לברורה אם שואלים אותה באופן יותר קונקרטי וספציפי, כלהלן: האם יש לאפשר לממשלה להוציא ילדים בכוח מבתיהם, עם או בלי הסכמתם של ההורים, ולהעמידם בפני אימון ותהליכי חינוך על דעתם או שלא על דעתם של ההורים? האם יש להפקיע את עושרם של אזרחי המדינה על מנת להחזיק מערכת חינוך שהם אולי מאשרים או לא מאשרים, ולשלם עבור חינוכם של ילדים, וסטודנטים, לא להם? לכל אחד אשר מבין והוא מחויב בעקביות לעקרון של זכויות הפרט, התשובה היא בפירוש: לא.

       

      לא קיימים יסודות מוסריים כלשהם לתביעה שהחינוך הוא זכות בלעדית של המדינה -- או לתביעה שזה נכון להפקיע את עושרם של אנשים מסוימים לתועלתם של אחרים, שאינם זכאים לו.

       

      הדעה שהחינוך צריך להיות בשליטת המדינה היא עקבית עם תיאורית הממשל הנאצי או הקומוניסטי. היא לא עקבית עם התאוריה של הדמוקרטיה הליברלית.

       

      ההשלכות הטוטליטריות של החינוך הממלכתי (מתואר באופן אווילי כ"חינוך חובה חינם") – כנ"ל של האקדמיה -- טושטשו בחלקן כתוצאה מהעובדה שבישראל, שלא כמו בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית, בתי ספר פרטיים – וטרם ידוע אם גם החינוך מן הבית -- נסבלים על ידי החוק. עם זאת בתי ספר אלה והחינוך מן הבית קיימים לא בזכות אלא בחסד.

       

      ועוד, העובדות נותרו כך: (א) על רוב ההורים נכפה ביעילות לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים, היות ומוטלים עליהם מיסים על מנת להחזיק את בתי הספר האלה והם אינם מסוגלים לשלם את האגרות הנוספות הנחוצות על מנת לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים או לקיים חינוך מן הבית; (ב) הסטנדרטים של החינוך, אשר שולטים בכל בתי הספר, נקבעים על ידי המדינה; (ג) הנטייה הגוברת בחינוך היא שהממשלה מפעילה שליטה, כל פעם יותר רחבה, על כל היבט בחינוך.

       

      כאשר המדינה לוקחת על עצמה שליטה כספית על החינוך, זה מתאים באופן הגיוני שבהדרגה המדינה תתפוש שליטה על תוכן החינוך -- היות ועל המדינה רובצת האחריות לשפוט אם נעשה שימוש "סביר" בכספיה. אולם כאשר ממשל כלשהו נכנס לתחום הדעות, כאשר מתיימר להכתיב בסוגיות אשר להן תוכן אינטלקטואלי, זהו המוות לחברה החופשית.

       

      ספרי חינוך הם בהכרח סלקטיביים, בנושא הספר, שפתו, ונקודת ראותו. כאשר ההוראה מנוהלת על ידי בתי ספר פרטיים, יהיו הבדלים ניכרים בין בתי ספר שונים; על ההורים לשקול מה הם רוצים שילמדו את ילדיהם, על ידי תכנית הלימודים המוצעת. ואז על כל אחד לשאוף לאמת אובייקטיבית . . . . לא יהיה בשום מקום שידול ללמד את "עליונות המדינה" כפילוסופית חובה. אולם כל מערכת חינוך בשליטה פוליטית תחדיר במוקדם או במאוחר את התורה של עליונות המדינה, תהיה זו הזכות האלוהית של המלכים או "רצון העם" ב"דמוקרטיה". ברגע שתורה זו מתקבלת, הרי שלשבור את טבעת-החנק של הכוח הפוליטי המופעל על חיי האזרחים הופך להיות משימה על-אנושית. הוא אוחז בציפורניו את גופם, רכושם, וראשם של האזרחים מילדותם.

       

      הרמה הנמוכה המצערת של החינוך היום היא תוצאה, אשר ניתן לחזותה מראש, של מערכת בתי ספר הנשלטת על ידי המדינה. ביקור בבית הספר, במידה גדולה, הפך להיות סמל של מעמד ופולחן. יותר ויותר אנשים נרשמים לאוניברסיטאות – ופחות ופחות אנשים מסיימים אותן עם חינוך מתאים. מערכת החינוך שלנו היא כמו ביורוקרטיה עצומה, שירות ציבורי עצום, בה הנטייה היא לקראת מדיניות של לקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של מורה (כגון מספר פרסומיו) למעט כושרו ללמד; ולקחת בחשבון הכול אודות כישוריו של התלמיד (כגון "כושר הסתגלותו החברתית") למעט יכולתו האינטלקטואלית.

       

      הפתרון הוא להביא את תחום החינוך לשוק.

       

      ישנו צורך כלכלי דחוף לחינוך. כאשר מוסדות החינוך נאלצים להתחרות אחד עם השני על איכות ההכשרה שהם מציעים -- כאשר נאלצים להתחרות על ערך אשר ייוחס לתעודות שהם מעניקים -- הסטנדרטים של החינוך בהכרח עולים. כאשר הם נאלצים להתחרות על שירותיהם של המורים הטובים ביותר, המורים אשר ימשכו את המספר הגדול ביותר של תלמידים, אז רמת ההוראה -- ומשכורותיהם של המורים -- בהכרח עולים. (היום, המורים המוכשרים ביותר עוזבים לעתים את המקצוע ועוברים לתעשייה הפרטית, בה הם יודעים שמאמציהם יתוגמלו טוב יותר). כאשר מאפשרים לעקרונות הכלכליים שהביאו את התעשייה ליעילות מופלגת לפעול בתחום החינוך, התוצאה תהיה מהפכה, בכיוון פיתוח וצמיחה ללא תקדים של החינוך.

       

      יש לשחרר את החינוך משליטתה או התערבותה של הממשלה, ולהפכו למפעל פרטי נושא רווח, לא בגלל שהחינוך הוא בלתי חשוב אלא בגלל שלחינוך חשיבות מכרעת.

       

      על מה שיש לקרוא תיגר זה על האמונה הרווחת שחינוך זה מין "זכות טבעית" -- למעשה, מתת מן הטבע. מתנות חינם כאלה אינן קיימות. אולם זה אינטרס של המדינה להזין הטעיה זו -- על מנת לפרוש מסך עשן מעל סוגיית: את החופש של מי יש להקריב, על מנת לשלם עבור "מתנות חינם" כאלה.

       

      כתוצאה מהעובדה שהחינוך ממומן באמצעות מיסים כבר זמן רב כל כך, לרוב האנשים קשה לחשוב על פתרון אלטרנטיבי. אומנם אין דבר מיוחד בחינוך אשר מבדיל בינו לבין הצרכים הרבים האחרים של הבן אדם אשר מסופקים על ידי היזמה הפרטית. נניח שבמשך שנים רבות הממשלה הייתה לוקחת על עצמה לספק לכל האזרחים נעליים (בנימוק שנעליים הן צורך דחוף), ונניח שכתוצאה מכך מישהו היה מציע להעביר תחום זה ליוזמה הפרטית, ללא ספק היו אומרים לו בכעס: "מה! אתה רוצה שכל אחד חוץ מהעשירים ילך יחף?"

       

      אולם תעשיית הנעליים עושה את עבודתה ביכולת גבוהה יותר אין שעור מאשר החינוך הממלכתי עושה את העבודה שלו.

       

      מהעוסקים במקצוע הפדגוגיה, אפשר לצפות לתרעומת הנקמנית ביותר, עם כל כוונה להורידם מעמדתם הרודנית; היא תבוא לידי ביטוי בעיקר בתארים כגון "ראקציונית" במקרה המתון. למרות זאת, השאלה שיש לשאול כל מורה אשר אצלו מתעורר כעס כזה היא: האם הנך חושב שאיש לא יפקיד מרצונו בידיך את ילדיו וישלם לך על מנת שתלמד אותם? מדוע לעשוק את שכרך ולקבץ את תלמידיך בכפייה?

       

       

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין