| אני רוצה לספר משהו שלא נעים לקרוא. בגלל שהולך להיות לא נעים לקרוא אז מעכשיו לא נעים לי לכתוב אותו. בסך הכל אין מה להרעיש, הדברים דברי אמת. השורות הבאות יגוללו את מאורעות ליל אמש. אז יצאתי לבאר. לא התכוונתי לצאת לבאר, התכוונתי לצאת. התכוונתי לרקוד. מכל הכוונות שלי, של לרקוד ולשיר ולפרוש כנף ולעוף מעל העיר נשארה רק בירה ואחריה עוד בירה בבאר שפעם היה נחמד ברובע הערסים של דרום תל אביב. חוץ מלפטפט עם בחורה נלהבת בסוודר לבן, כעורה וסימפטית שלבסוף העדיפה לאכול טוסט מלהתחנף אליי לא התחולל משהו ראוי לציון. אז יצאתי משם והדסתי עם חברי לכיוון האוטו. שם, בינות נחילי ערסים וניידות משטרה עישנתי ג'וינט וחשבתי לאן מפה. כל מקום על הרחובות היה בלתי מתקבל על הדעת: תורים ארוכים, תעריפי כניסה, ילדים. בסופו של דבר אחרי שחברי ראה כמה אתיופים והחליט שצריך להתרחק כי בטח יהיו דקירות החלטתי לעשות סיבוב ולחפש באר של אתיופים או רוסים, למורת רוחו של חברי יש לציין וחרף הבטחותיי שזה יהיה רק לבירה. בפינת רחובות מצאתי באר שגבה 20 ש"ח דמי כניסה וזה נראה לי סביר משום מה. נכנסתי וראיתי שמדובר במועדון עשן (מכונת עשן) עם מוזיקת חפירות משובחת שהכתה במרץ רב לאוזניו של איש אמיץ אחד שרקד לו להנאתו. ראיתי ברז של גולדסטאר אצל הבאר והחלטתי שמצאתי את מקומי ללילה זה. ביקשתי חצי ליטר והבארמן פתח בקבוק זכוכית ושפך את תוכנו לכוס. אני לא יודע למה, אבל המהלך הזה, שהתבצע במקביל לכך שבחורה שלא היכרתי בקצה הבאר גלגלה לי באותו זמן ג'וינט קטן, פשוט הקסים אותי. יש משהו להגיד על מקומות שבהם ההונאה גלויה. הגיע הזמן לעלות לרחבת הריקודים. ריקה, כאמור. בשלב זה אבקש לעצור לרגע ולהתריע שמיד בעקבות קטע זה יגיע הקטע הלא נעים אולם ההכרחי. במהלך חיי הקצרים למדתי משהו על דינמיקת הרוקדים במועדוני ריקודים. כולם אוהבים לרקוד. בנות משחררות אנרגיות מיניות, בנים לוטשים עיניים ואלה שיש להם קצב, כמו עבדכם הנאמן, לא יכולים שלא לרקוד. כשיש מספיק אנשים ומספיק זה מונח כללי שלא זה המקום לפרשו, מועדון מסויים מגיע למסה קריטית של אנרגיות חיוביות וצריך ניצוץ קטן של אדם אמיץ ומקובל חברתית כדי להרים את המקום. כנראה שאתמול נבחרתי להיות הוא. יש דרך ברורה להוכיח את מה שאמרתי זה עתה. לאדם הניצוצי המועדון גומל בעין יפה: הוא רשאי לבחור את הנקבה מסך היצע מסויים שמוצע לו. מכל מקום, תוך חצי שעה המקום תפס קצב לפנים משהו בנזונה, רקדתי כאילו היה 1999 ובענוונותי לא התחלתי עם אף אחת. אחרי זמן-מה עזבתי כי הגיע הזמן לסגור את הלילה. אולם החרמנות שבי מגובה בסמים קלים ואלכוהול כבד, עודדה אותי לטייל מעט באזור שבו הייתי. כך הגעתי לאזור התחנה המרכזית הישנה. למי שלא היה שם אני ממליץ לבקר. כתופעה. כמקום שקיים פה בישראל בחורף 2007. רחובות מלוכלכים, הומי אדם יחסית לשעה - שלוש בבוקר. בתי זונות פתוחים לרחוב באורות אדומים. נכנסתי לאחד מהם וביקשתי להכנס לשירותים, חיכו שם חמישה גברים לתורם. שתי הבחורות עסוקות עכשיו, נאמר לי. באמת רציתי פיפי, אבל לא נתנו לי להכנס. שוטטתי עוד קצת וראיתי זונה נרקומנית. שלום, בירכתי אותה. רוצה משהו, היא שאלה. נזכרתי שנשארו לי 35 שקלים והחלטתי לתרום לה. המחיר הוא 50, היא אמרה. זה מה שיש לי, טענתי בתוקף. ככלל, כשיש משא ומתן ואחד הצדדים הוא לא זונה נרקומנית - בדרך כלל יש לו את העדיפות. היא השתכנעה. אני רוצה להבהיר: אין לי בעיה מוסרית לדבר עם זונות (או עם אף אחד) ולמי שקרא את הפוסט הראשון שלי, יבין שאם אני אומר שלא חשבתי לשכב איתה - רק רציתי קצת חום אנושי - אז אני דובר אמת. היא לקחה אותי לכניסת בית, שם ביקשה שאחכה לה רגע כי היא צריכה לשירותים. 'לשרותים' התברר כחירבון ארוך, מטרים בודדים מהיכן שישבתי. ריח הצואה גרם לי להרגשת בחילה נוראית, עמד באפי בלי לעזוב. ישבתי שם, ידיי על ברכיי, מביט לריצפה השחורה. עד עכשיו ריח הצואה נשאר בתודעתי, בגלל זה אני כותב, כדי לפרוק את הזיכרון איכשהו. היא סיימה לחרבן סוף-סוף ואמרה לי למצוא לה נייר טואלט. לא חשבת על זה קודם, שאלתי. מכל מקום, מה אפשר לעשות, רצתי לפיצוציה הקרובה והבאתי לה נייר טואלט, בינתיים היא חיכתה לי שפופה כנגד הקיר. מיהרתי. אחרי שהיא ניגבה יפה היא באה לשבת לידי על המדרגות. חיבקתי אותה (מותר לי, שילמתי) ביד אחת ושאלתי אותה כמה עולה מנה של חומר, בת כמה היא, אם יש מצב שהיא תפסיק עם החרא הזה אי-פעם. היא ענתה במרירות לכל שאלה, כבשה את ראשה בין הידיים שלי, שיחקה בידיים שלה כל הזמן, מרטה שערות. זונה נרקומנית. מצטער אם הגעלתי. |