כותרות TheMarker >
    ';

    אז אני אלך לקצה העולם

    המסע הרגלי לסנטיאגו דה קומפוסטלה ולקצה העולם

    0

    אמצע הדרך - מלא מחשבות

    8 תגובות   יום ראשון, 13/5/12, 22:01

    11 במאי.  לא ממהר הבוקר.  יש זמן והמרחק להיום לא גדול.  משהו כמו 20 ק"מ.  יוצא לבד מ fromista, עוד עיירה שמזכירה סרטי מערבונים.  התפאורה קיימת. צריך תסריט, במאי וצוות הפקה. 
    בבוקר, בזריחה זה בולט עוד יותר. לא כל כך שמים לב לשלטי הפרסומות המודרניים והשקט מסביב מזכיר את המוזיקה של אניו מוריקונה.  עכשיו אני מבין את ההשפעה הספרדית על אמריקה.  ברור וחזק מול העיניים.  לא רואים את זה במדריד, ברצלונה או בחופים ובערי התיירות.  זה כאן בעומק ספרד.  באיזורים היותר צחיחים.  צריחי כנסיות מלאי קיני חסידות,  בתים הרוסים, עיירות נטושות עם בר, מסעדה, מלון וכנסיה.  הרבה בתים הרוסים או גגות שבורים.  מראות לא שמחים.  ילדים ? מה זה בכלל. לפעמים אפילו אין חנות ומביאים מצרכים מהעיירה הקרובה. מעט מאד תושבים, רובם מאד מבוגרים. או אלה שמתפרנסים מהקמינו.  העולים לקומפוסטלה הם פרנסה מובטחת.  מסביב,
    מאות קילומטרים של שדות.  היום הם ירוקים.  בקיץ הם יהיו צהובים וחומים.  מין מדבר כזה בלב ספרד.
    יוצא למדבר הזה שעדיין ירוק. שביל ארוך ארוך. רובו ישר.
    אין הרבה מה לעשות. האזניות דופקות בראש והראש חושב.  מין טרפיה ומדיטציה של שעות.  כשהרגליים מתקדמות והגב סוחב את המשא.  הולך בשביל ושוב הסצנה המוכרת, כל חמישים מטר הולך אדם, או זוג ומתקדמים בשקט ארוך ומטמטם.
    מחשבות על הבית, המשפחה, העבר, העתיד.  פתאום מרגיש מחנק בגרון.  וממשיך ללכת. ארוך ארוך.  כולם הולכים להם ליעד.  להוריד עוד קילומטרים בדרך למטרה.  מידי פעם רוכבי אופניים שעושים אתהדרך הזו עוקפים וכולם מברכי בבואן קמינו.  הסיסמה של ההולכים. 
    האנשים שפוגשים בדרך חביבים. גם ההולכים וגם המקומיים.  בכלל, כל, אבל כל החברה שהולכים לקומפוסטלה מתידדים ומתחברים, נחמדים ועוזרים אחד לשני. בכל שפה בכל צורה. מין אחוות לוחמים.
    מגיע לעוד עיירה קטנה עם שם ארוך (carrion de los condes) ונכנס להוסטל, שזה אכסניה ברמה גבוהה יותר .
    מוקדם יחסית. שם את כל הבגדים המלוכלכים במכונה והולך לישון. אחרי שעתיים הבגדים נקיים ואני תולה אותם בחוץ. חם והכל יתייבש בזמן. אין דאגה.
    לחדר מצטרף טוני (אנטון) ההולנדי.  בחור  מבוגר, מנהל בי"ס, שהולך את כל הדרך מהבית בהולנד. יצא מהבית בתחילת מרץ, חצה כבר את כל צרפת וממשיך לסנטיאגו, שם אישתו מחכה לו בעוד כשבועיים.
    טוני הולך כ-40 ק"מ ביום. אמרתי לו שמחר אצטרף אליו ואנסה ללכת 40 איתו.
    קמים הבוקר, 12 מאי,  מוקדם יחסית.  0630 יוצאים מהאכסניה ומתחילים ללכת.  הקצב מהיר מאד. הולכים והולכים ואין כלום. לא עיירה, לא בית קפה לא ארוחת בוקר. הולכים. שעות. בערך ב-0900 יוצאת השמש לגמרי וחם.  אני ממשיך בקצב החזק הזה ומבין לאט לאט שאין לי את הכח לסגור היום 40 ק"מ.
    הולך לאט יותר.  טוני מתרחק מהר.  חם ואני מתקדם ולא רואה כלום, רק שביל ושדות.  בערך 1015 בבוקר ואני מגיע סוף סוף לעיירה שאין בה כלום חוץ ממלון בר ומסעדה.
    מגיע כשאני מרגיש שהבטריות שלי נגמרו לגמרי.  צריך לטעון מחדש.  עייף, רצוץ.  הלכתי מהר מידי. מעבר לקצב שלי, בלי לאכול ולשתות כמו שצריך. הלכתי כמו על סמים.  עכשיו 1000  ואני אחרי קרוב ל-18 ק"מ.
    קפה וקרואסון. ואז אני נכנס לבר ולוקח כוס בירה. זהו, עכשיו צהרים בשבילי ואני גמרתי להיום. התקבלה החלטה. היום שבת וגם לטיפוס כמוני מגיע קצת מנוחה.
    ךוקח חדר ב"מלון" המקומי. בדיוק שאני מקבל את המפתח מגיע בחור נורבגי ושואל אם יש חדר. לא. הכל תפוס. אני מסתכל עליו. נראה כמו פסל יווני. אבל צולע. הרגליים גמורות. הבעלים של המקום שואל אותי אם אני מוכן לחלוק חדר. המיטות נפרדות, אז אני אומר כן.  עכשיו אני תקוע עם חתיך נורבגי.  תקלה, חברה, תקלה.
    אבל זו האמת.
    ישן צהרים, מחזיר לעצמי כוחות ויורד למפתן לפני המלון.  כל החברה שם.  רוברט מברלין, ונסנטו מנאפולי, דוד מרומא ועוד הרבה פרצופים מוכרים. כמה בירות וכולם בראש טוב.
    אני נכנס לתוך המלון לכתוב את הפוסט הזה ומי מולי, סטפן ופרנץ, שני החברה הבוארים (מסתבר ששניהם שוטרים).
    מפסיק לכתוב ומצטרף לעוד כמה בירות טובות.רמת האלכוהול עולה. מפטפטים בבוארית. אני אוהב את זה.
    נפתחים ודי נכנסים אחד לשני לנשמה. במובן החיובי. הפתיחות גדולה וכל אחד מספר סיפורים מאד אישיים על הסיבות הלא פשוטות שהביאו אותו לכאן. הידידות הופכת עמוקה ואישית מאד.
    לאט לאט מתקבצים כל החברה. הולכים לאכול. המקום גדול ומתכנסים למעלה מ-50 איש לארוחת ערב.
    האוכל טוב אבל האווירה טובה הרבה יותר..  בשלב מסוים, דדה מברזיל מוציא מפוחית ומנגן מנגינות מוכרות וכולם מצטרפים. my bony is  over the ocean, happy birthday (לאף אחד אין יום הלדת אבל מה זה משנה), היין האדום נשפך ממש כמו מים.  כל העולם בחדר אחד וכולם שרים ביחד.  לא צריך להוסיף מילים.
    עכשיו אני לבד בבר כותב.  מבסוט עד השמים. כוס יין אחרונה.
    דרך אגב, היום יום חג פרטי שלי - חציתי מחצית הדרך לסנטיאגו !
    מחר יום חדש.

    12 במאי בערב, אחרי ארוחת הערב עם השירה והמפוחית של דדה, אני נכנס לחדר.  ידידי הנורבגי מבקש לשאול אותי כמה שאלות על דת ואמונה.
    מסתבר שהוא מתקשר עם ישו על בסיס יומיומי, מדבר איתו, מתייעץ, מקבל הכוונה והדרכה.  בקיצור - דיאלוג מלא עם ג'יזוס קרייסט.  הוא ממש לא מבין איך זה שאנחנו היהודים לא מקבלים את האלוהות של ישו.  הוא הרי פה איתנו בכל מקום. ישו עשה לו ניסים ומראה לו את הדרך ועוד ועוד.  אוי,  הסתבכתי עם מקרה קשה מאד.
    הוא מזכיר לי את החסד שעשיתי איתו, כשאפשרתי לו להצטרף לחדר שלי וחושב שזה חסד נוצרי.  אני מנסה להסביר שבראייתי, אתאיסט שכמוני, לא משנה איך קוראים לאלוהים, העיקר שנהיה בני אדם הגונים וטובים האחד לשני. מצדי תקרא לאלוהים מוחמד או מה שאתה רוצה.  הוא לחלוטין לא משתכנע, אבל אומר לי שהוא מכבד גם את זה. ניחא.

     

    13 במאי, קמים בבוקר, ולפני שאני עוזב את החדר, הוא אומר לי שהוא נשאר עוד קצת להתפלל. "בסדר גמור" אני עונה. ואז הוא שואל אם אני מאמין בעולם הבא. "לא יודע" אני עונה לו, "תאמין לי שאין לי מושג"
    "אני אתפלל למען נשמתך" היתה התשובה.
    "תודה  מקרב לב" עניתי וירדתי לארוחת בוקר ארצית ולא מוקפת הילה אלוהית.
    מתיישב ליד ג'ון קליז.  אנגלי גבוה עם שפם שדומה דמיון רב למיועדינו מ"פולטי טאוארס".  אין סוף לחוויות, אין סוף.
    "ג'ון קליז" התחיל את הקמינו אתמול לאחר הפסקה של שנה.  הוא עושה עם כמה חברים רבע קמינו בשנה ורוצה לגמור את האירוע בארבע שנים.  האנגלים (לא כולם, החבורה של ג'ון קליז בלבד) עושים להם קמינו בדרכם.  יש להם שתי מכוניות, הציוד במכוניות והם מקדמים את המכוניות ליעד הבא.  על הגב תרמיל קל בלבד.  חיים יפים.  הולכים להם בסנוביות אנגלית מעיירה לעיירה, מאדימים מהשמש כמו עגבניות וחיים בעולם שלהם.  שיהיה להם לבריאות.
    מיודענו ג'ון קליז מספר לי על חוויותיו במזה"ת ובעיקר בסוריה.  מסתבר שהוא היה שם הרבה ומאד אהב את דמשק.  עיר שיש בה חופש לכל הדתות.  נוצרים יהודים ומוסלמים וכולם חיים נפלא.  אה כן, יש שם משטר מוזר שדומה לקומוניזם או משהו, אבל סה"כ כולם מאושרים.  מה שקורה בחודשים האחרונים בסוריה,  אה, אה, זה מין משהו כזה.  בקיצור האנגלי בעולם שלו והמציאות בעולם אחר.  הרומנטיקה המזרח תיכונית תמיד דיברה אל האנגלים.
    אגב, הבת שלו אמור

     

    ה להתחתן עם הולנדי שחי באפגניסטן. משרת בכח האומ או משהו.
    כל זה לארוחת בוקר.
    הארוחה הסתיימה ואני בחוץ לעוד 23 קמ.  הקטע היומי.  הנוף חוזר על עצמו. לא אלעה אתכם.  בדרך אני פוגש את ידידי הבווארים סטפן ופרנץ. 10:00 בבוקר, הם על קפה בירה וסיגריות.  כמובן, איך חשבתי אחרת.
    אני עושה איתם "עסק" נותן לכל אחד צלב קטן שהבאתי איתי מירושלים ואומר להם שזה בהשאלה, עד שהם יקנו אחד בעצמם בירושלים. אולי נתרום לתיירות.  ממשיך ומגיע לעיר סאהאגון (sahagun). נכנס לאכסניה העירונית. מבנה גדול ומקום מטופח.  ידידי  וינסנטה מכין היום פסטה ברוטב פירות ים ואני לא מתכוון לוותר על זה בשביל חדר נוח יותר.


    .

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/1/14 23:17:

      היום 1.1.14 נוסטלגי אצלך בבלוג (הגעתי עכשיו מראיון של לפני שנה... ) מסתבר שהיה אצלך שמח עוד לפני עידן הכורסה קריצה

      פעם שניה היום. שנה טובה ומתוקה ! צוחק

        17/5/12 23:23:
      גיל ידידי, כל דבר בעיתו. גם אם זה משפט מעצבן. הכל יגיע, אם תתכנן נכון. המסע הזה הוא מתנה גדולה שנתתי לעצמי. תכנן את זה גם לעצמך. ענין של שנים...
        17/5/12 21:17:
      הכתיבה שלך מביאה את הדמיון לעבוד, לדמיין את הטיול שלי... יש לי עוד זמן, הא?
        15/5/12 07:58:
      העיירות באזור ננטשות - אין פרנסה. מסיפור הדרך עד כה אני מעריך שאעשה את המסלול על גבי אופניים :)
        14/5/12 18:43:
      יובלש, אתה צודק לגמרי לגבי הטרק למבוגרים. הרבה מבוגרים על הדרך, אבל כולם, ללא יוצא מהכלל בראש טוב. לגבי הנופים - ההתחלה והסוף משגעים (בסוף עוד לא הייתי, אבל שמעתי) האמצע מייגע אבל מרתק בדרכו. לגבי האנשים - זה הקמינו - אני פחות מספר על השפויים ויותר על האקסצנטים - כי זה הכיף. האנשים עושים חלק עצום מהחוויה. תודות עצומות לכל התגובות. לא יודע מתי אסיים בדיוק - נראה שסביבות ה-5 ביוני
        14/5/12 08:14:

      עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הבלוג שלך
      התלבטתי לגבי הקאמינו וסיפור הדרך (המרתק!) שלך רק מחזק את זה.

      מצד אחד זה הטרק הכי נוח שאפשר לעשות גם
      בגיל 60

      מצד שני חוץ מהימים הראשונים נראה שאין הרבה נוף
      ופוגשים לא מעט HEAD CASE כמצופה ממסלול עם נופך דתי עמוק.

      נראה שכל עוד הרגליים מאפשרות אני אעדיף
      מסלולים עם קצת יותר טבע והרבה פחות אמונות דתיות.

      ועדיין, כיף לקרוא על חוויותיך.

        14/5/12 08:02:
      יורם מעריצה אותך! קוראת בהתמדה את הקורות אותך. מלאת התפעלות. כמה זמן המסע אמור להיות? אשמח להסתייע בעצותיך הטובות וכמובן... גם לראות אותך
        14/5/12 07:05:
      כל הכבוד - אתה הולך ומשתפר !! כמה צלבים נשארו לך ? איך הגיבו להם בינתיים ? שיחקת עם השוטרים הבווארים במשחק הישראלי "מכירים את ... ?" ?

      ארכיון

      פרופיל

      יורם.אופ
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין