אני גבר שיודע את הדרך לתחתוניה של אישה!
הבעיה שזה בייחוד כשהם תלויים על חבל, מונחים להם בסל כביסה באיזו מכבסה ציבורית או מקופלים ללא דופי על מדף בחנות.
לפני מספר ימים ערכתי סיבוב קצר ב "ויקטוריה סיקרטס", לבקר כמה מהתחתונים החביבים עלי ובנוסף לאגור חומר לאוננות.
ככל שמתבגרים, נחלש הזיכרון, והמאמץ לבנות סד"כ (סדר כוחות) אוננות מגוון הופך למשימה קשה ביותר. אם לפני עשר שנים, מספיק היה לשבת חצי שעה בבית קפה בדיזנגוף, לתצפת על העוברות ושבות הפוסעות בחינניות על המדרכה, ולהכניס בקלי קלות מספר נערות לפינה לשיפוטכם - משם מוצאות ברות המזל שביניהן את דרכן אל הסד"כ ומשם קצרה הדרך אל הדבר האמיתי, כיום, כשהזיכרון בוגד, אני זקוק לנעיצת עיניים ארוכה באישה בכדי להטמיע טוב טוב את דמותה בזכרוני. הדבר גורר לא מעט "רוצה תמונה?", "על מי אתה מסתכל?" ובמקרה שבן הזוג באיזור אפילו גורר לעיתים אלימות קלה עד בינונית.
"אם תמשיכי להתנהג כך אני אוציא אותך מהפינה לשיפוטכם" נזפתי לא אחת בנשים שלא התנהגו יפה במצבים שכאלה.
"איפה תחתוני הנשים?" שאלה אותי בחורה נאה, שמשום מה חשבה שאני מוכר בחנות (יתכן שראתה אותי מלטף כמה זוגות תחתונים וחשבה שאני עושה סדר במדפים, בעוד אני אגרתי חומר לאוננות).
מכיוון שזמן קצר לפני כן, כאמור, העברתי מספר דקות ליד מדפי תחתוני הנשים, ליוויתי אותה אל המקום.
"על מה אתה ממליץ?" שאלה, "אני מחפשת משהו סקסי להפתיע את זוגתי".
"קודם כל, דעי לך שברגע זה דילגת על הפינה לשיפוטכם והשתחלת גבוה במעלה הסד"כ", אמרתי לה, "שנית, אנא תארי לי את חברתך בכדי שאוכל להתאים לך את זוג התחתונים האופטימלי".
"יש לי תמונה בארנק" אמרה, "אני מתנצלת, היא מעט חושפנית".
היא שלפה את תמונת זוגתה והושיטה לי אותה.
בחנתי את התמונה זמן ארוך, אוגר כל פרט בזכרוני. עקב העומס נאלצתי לשחרר מהזיכרון את לוח הכפל, תולדות עם ישראל, הכתובת של הורי, מספר חוקי לשון ותחביר ועוד מספר פריטים זניחים.
"אתה איש מקצוע מאוד רציני" אמרה הבחורה, נועצת בי מבט ארוך ומתרשם.
"אוגרת אותי לסד"כ?" תהיתי ביני לבין עצמי.
"רוצה נוטן טחטון לאדון" אמרתי. אופס. פיניתי מהר מספר נתונים ברמה המולקולארית שאגרתי מתמונת החברה, ושחזרתי במאמץ רב את זכרון חוקי הלשון והתחביר. "אני חייב לעבור בבאג ולהרחיב את הזיכרון" חשבתי לעצמי, "בעידן הגלובאלי הזיכרון הלוקאלי כבר אינו מספק".
המלצתי לנערה על מספר זוגות תחתונים שנראו לי סקסיים במיוחד. "אם תרצי דעה נוספת, אשמח להתבונן" אמרתי.
הבחורה לקחה את התחתונים ונכנסה לחדר המדידה. "סליחה, כמה זה 22 כפול 3" שאלה בחורה שעמדה לידי, מנסה לחשב את מחירם של 3 זוגות.
הסתכלתי עליה. "ראויית סד"כ" חשבתי לעצמי, "אסור לי לצאת טמבל". פיניתי במהירות מהזיכרון את שפת ה "ב" ("מישהו עוד משתמש בזה בכלל?" חשבתי לעצמי) ושחזרתי במאמץ רב את לוח הכפל.
"71" אמרתי.
"אבתבה סבקבסבי" אמרה, "ניבישבתבה קבפבה?".
"מפגרת זאת" חשבתי לעצמי. בינתיים יצאה הדו מינית מתא המדידה (האפשרות שהיא לסבית בלבד גרמה לי לצער עמוק והעדפתי להתעלם ממנה), לובשת תחתון כותנה דק ותכול וחולצת טריקו צמודה בלבד.
"מדליק?" שאלה.
הרגשתי שהזיכרון נוזל לי מהאוזניים.
"תסתובבי" ביקשתי, מתווה בידי תנועת סיבוב.
שלפתי את הנייד, הפעלתי המצלמה, שמתי על "10 תמונות ברצף" ולחצתי על כפתור הצילום. "זכרון הטלפון מלא" הבהבה הודעה על המסך.
היא הסתובבה בחזרה.
"רוצה תמונה?" שאלה בחיוך כשראתה אותי נועץ מבטי.
"כן" אמרתי.
אפילוג:
מאותו רגע ואילך איני זוכר דבר, למעט זאת שמספר שעות לאחר מכן, נפרדתי ממנה ומחברתה בפתח דירתן.
"מקוות שהשארנו לך משהו לזכור" אמרו ונישקו אותי על שתי לחיי. המשך ל "סתם עוד ערב שישי". |