"ברעוש הארץ את רעשה

ובפלוט הארץ את קרביה

ובאמור האדם, מה היה לה?

ביום ההוא היא תספר את סיפורה,

כי כך הורה לה ריבונך

ביום ההוא יצאו האנשים קבוצות קבוצות, למען יוצגו מעשיהם בפניהם:

כל העושה טוב, ולו כמשקל גרגיר, יחזה בו,

וכל העושה רע, ולו כמשקל גרגיר, בו יחזה."

                                                         (קוראן, סורה 99, רעש האדמה, תרגום אורי רובין)

ביום שישי רעדה הארץ תחת רגלינו. טבעם של רגעי משבר לחשוף את האדם במערומיו. את האדם ואת החברה אליה הוא שייך. והנה הארץ רועדת תחת רגלנו. פולטת את האלימות הפושטת בחברתנו, מקיאה את נבחרינו העושים יד אחת בכדי להעביר את הזמן ולפנות מקום לזמן חדש. מוקדה של רעידת האדמה היה בים, רחוק מחופי ישראל. אך גלי ההדף הורגשו וסיפורה של האדמה סופר. ערי הריגה הפכו ערינו. רחובותינו, דריכנו ובתינו שותתי דם. ואנו, בשמן רותח מנסים לכבות המדורה. אש מכבים במים טובים. הנהגתנו נחשפת ערום ועריה. תאבת שלטון, מפלגת באצטלה של איחוד ומוזילה ערכנו משל אמרו איש לרעהו "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם אשר על החומה" אך ארמית יודע העם. מה גם, שבכדי ללכוד אחיזת עיניים, אין צורך במילון.

הנה, הביטו איש על חברו

אבא על בנו

מורה על תלמידו

וראו, האם מעשה טוב בחיקו, ולו כזית, ואם תמצית תרעלה. 

האם תקווה לו, ואם לוט ראשו עטרת יאוש

האם נצנוץ מהכפה בו, או עוד אחד מן השורה.

האם נקדים תרופה לרעידה, נהפוך הארץ בטרם נהפכה?

בטרם לא תוכל עוד להכיל את נוכחותינו המשפילה.

נצא קבוצות קבוצות אוחזים ידים אוחזים באש תקווה

נסלק שלטון של פחד ואימה.