בואכה גיל ארבעים, לפני כך וכך אתמולים, הוקמה קבוצה של המחזור שלי מהתיכון בפייס. ההוגה והיוזם היה, באופן מפתיע (ובמחשבה שניה טבעי) אחד התלמידים מכיתתי, שהיה לא פופולרי במיוחד ולא בולט במיוחד. במונחים של תיכון הוא היה עוד אחד מהשכבה. צורפתי לקבוצה על ידי חברה שהפייס מדבר אליה, וכך מצאתי עצמי עוקבת בספק שעמום ספק חרדה אחר ההתכתבויות הרבות, מתבוננת בתמונות מאז, ומאמצת את מוחי להיזכר באנשים, ובאירועים, ובשמות. היות ששברי הזכרונות שצפו בתודעה העייפה שלי לא הצליחו לייצר תחושת שייכות, החלטתי להצטרף לצוות ההגייה, וכך הגעתי לטרום מפגש מצומצם לתכנון תוכן הערב הממשמש ובא. ישבנו במסעדה ושתינו בירות מהבקבוק, וכולם סיפרו סיפורים על היומיום התיכוני, ולאט לאט התחילו לצוץ זכרונות, והפנים מולי קיבלו נפח שיש בו עבר, ובא לי חשק לפגישה הזו. הקשבתי לקבוצת המבוגרים הזו, שלועסים סלט ירוק, ומוצצים סיגריות פלסטיק, מדברים על התיכון, פה ושם מבליח לו משפט על הילדים / האשה / העבודה, וחשבתי לי שזה לא מקרי ולא מפתיע שדווקא עכשיו, בפתיחת העשור החמישי לחיינו, אנחנו מחפשים את מי שהיינו פעם. זו הזדמנות לפגוש את מי שהיינו, לדבר עם מי שהיינו, ולהראות לעצמנו כמה גדלנו, כמה הצלחנו, מה הספקנו, ואיפה אנחנו ממוקמים בפירמידת הבורגנות. בחיטוט באלבומי התמונות הישנים שלי, מצאתי כתבה שנגזרה מעיתון בית הספר (אחותי דאגה לשימור), כתבה שאני כתבתי (בעיות הגהה קשות, אבל אותנטי לגמרי):
ושמחתי להיזכר שבפער בין מי שהייתי למי שאני היום – תמיד הכתיבה. |